lost in a sea of thoughts

עם חיוך כזה תמים,

ממשיכה להעמיד פנים.

משחקת אותה שמחה ומאושרת,

בכל יום שעובר יותר ויותר נשברת.

לא קשה להאמין שהכל בסדר,

כשלא מתייחסים העולם יפה יותר.

הכי קל לטמון את הראש בחול,

להתעלם, הכאב יותר מדי גדול.

ואני מאשימה את עצמי ואת כולם,

בעיניים כבויות מסתכלת על העולם.

מתקשה להאמין שהשמש זורחת,

לא רוצה לקום בבוקר, לא רוצה להיות פיקחת.

ואני מרגישה שאני עוד רגע נובלת,

כמה זמן אוכל להחזיק כך, מתנדנדת?

רגע של חיוך ואחריו דמעות,

וברגעים של שקט אני לא יודעת מה לעשות.