lost in a sea of thoughts

זוכרים שפרסמתי שיר שהגשתי לתחרות שירים וסיפורים?

אז היום היה הטקס הכרזה על הזוכים.. עם השיר לא זכיתי..

אבל הגשתי גם סיפור (שקוראים לו סערה),

וקיבלתי עליו "תעודת הערכה- ציון לשבח"- מקום רביעי כנראה.. ><

ממש התבאסתי שלא הגעתי אפילו לאחד מהמקומות הראשונים,

אבל גם זה נחמד ^^

והחלטתי לפרסם פה את הסיפור שכתבתי.

אני אישית אהבתי אותו, אחד הסיפורים הקצרים שלי שאני הכי גאה בהם P:

אשמח לשמוע מה דעתכם :)

זה קרה שלושה שבועות לפני הבכורה.

סערה השתוללה בחוץ אבל בחדר החזרות היה חמים.

היא נעה בין זרועותיי, תנועותינו משולבות ומתואמות, הסתחררנו ברחבי החדר. כאשר הנפתי אותה באוויר לסיום הקטע נפסקה פתאום המוזיקה.

הורדתי אותה לרצפה ושנינו הבטנו בהפתעה אל אלכסנדר, הכוריאוגרף שלנו. הוא הביט בנו בכעס קל, "איפה הרגש?" הוא שאל, ולא היה צריך יותר משתי המילים הללו בשביל להבהיר את כוונתו. כמעט בכל חזרה הוא עצר אותנו בשלב כזה או אחר ושאל את השאלה הזו. שנינו ידענו מה הוא רוצה והשתדלנו לתת לו את זה אך כפי הנראה זה לא הספיק.

"שוב," הוא אמר וסימן לפסנתרן להתחיל לנגן.

חזרנו לנקודת הפתיחה שלנו והתחלנו שוב לרקוד.

המגע שלה כנגד גופי טירף את חושיי. חששתי לעשות משהו שאסור לי לעשות ולכן ריסנתי את עצמי. אני מניח שזו הסיבה שאלכסנדר דרש יותר רגש. הבעיה היא שמתן דרור לרגש המסויים הזה זה מסוכן בשבילי. בנקודה מסויימת בריקוד עיניינו הצטלבו ומבטה, שהיה מזוגג במסך דמעות שחיכו לנשור, שרף אותי. העיניים שלה שיקפו את ריגשותיי ובתוך החום העמוק הזה יכולתי לראות את בבואתי משתקפת כבמראה.

סיימנו את הריקוד בהנפה וכשהנחתתי אותה היא שקעה אל הרצפה והדמעות זלגו מעינייה. ידעתי שהיא שיחררה את אחיזתה ונתנה דרור לרגש שהחזיקה בתוכה. ואכן, "אליס זה היה נפלא," קרא אלכסנדר מיד כאשר נדם הצליל האחרון של הפסנתר.

אחזתי בידה של אליס ומשכתי אותה לעמידה. היא ניגבה את עינייה וחייכה אל אלכסנדר.

לאחר מכן אלכסנדר פנה אליי וכבר ידעתי מה הוא הולך להגיד. "מיכאל, איפה הרגש?" הוא שאל. הרכנתי את ראשי והוא הסתובב והתקדם אל עבר הפסנתר. "נתראה מחר," הוא אמר.

אני ואליס אספנו את דברינו והתלבשנו בדממה. לאחר מכן יצאנו מחדר החזרות ביחד.

הגשם עוד ירד בחוץ, בקושי ראינו לאן אנחנו הולכים והתקדמנו לאט, נספגים במים תוך רגע.

רק לאחר שהתרחקנו מרחק סביר מהסטודיו פנינו זה אל זה והתנשקנו. זו היתה נשיקה קצרה יחסית ועדינה אך היא שברה את כל החומות שבנינו סביבנו במהלך החזרות.

לאחר מכן עטפתי את גופה השברירי בזרועותיי והיא טמנה את ראשה בחזי, מרטיבה בשקט את חולצתי הרטובה ממילא עם דמעותיה.

לאחר כמה דקות התנתקנו והמשכנו ללכת, שלובי ידיים.

כאשר הגענו אל נקודת הפיצול נשקתי שוב ברכות לשפתיה וליטפתי את לחייה. היא העבירה את ידה בשערי ולאחר מכן פנתה והחלה ללכת לכיוון ביתה, מאיצה את צעדיה ומרכינה את ראשה למול הגשם. אני הסתובבתי והתחלתי ללכת לכיוון השני, אך לא הספקתי ללכת יותר משני צעדים לפני שנשמע הבום.

הסתובבתי במהירות ועוד הספקתי לראות את גופה מתמוטט על הכביש, כמו בהילוך איטי, כמו מתוך ריקוד.

המכונית שפגעה בה עקפה אותה והמשיכה לנסוע, ממהרת לברוח מהמקום.

מיהרתי אל אליס. היא שכבה שם, כמו מלאך שבור, ודם זלג מצד ראשה. חפנתי את פניה בידי ודמעותיי התערבבו עם הגשם שטיפטף על פניה. הוצאתי את הפלאפון מכיסי וחייגתי במהירות אל בית החולים. תוך חמש דקות הגיע האמבולנס וצוות הפרמדיקים מיהר לקשור אותה לאלונקה ולהעלות אותה לאמבולנס.

הישיבה בחדר ההמתנה שיגעה אותי. מדי פעם יצאו ונכנסו לחדרה אנשים בחלוקים לבנים, אך אף אחד לא הסכים להגיד לי משהו. הצפצופים וקולות האנחות השקטים שנשמעו מסביבי הטריפו את דעתי, הרגשתי בתוך מערבולת, כאילו יד נעלמת הגבירה את עוצמת הווליום של כל הדברים סביבי, כל צפצוף נשמע כהתפוצצות כנגד עור התוף שלי. וההמתנה... לשבת ולחכות מבלי לדעת מה קורה, לא יכולתי לסבול את זה.

תמונת פניה השטופים בדם לא יצאה מראשי, העפעפיים העצומים אשר הסתירו מאחוריהם סודות רבים כל כך רדפו אותי. מחשבותיי השתוללו ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

לאחר זמן שנדמה כנצח יצא אליי אחד הרופאים. נעמדתי מיד וחיפשתי תשובה בפניו אך הן לא אמרו דבר. "היא ערה, אתה יכולה להכנס אליה," הוא אמר לבסוף.

אנחת הקלה השתחררה מבין שפתיי ומיהרתי להכנס לחדר בעקבות הרופא. אליס שכבה שם, מחוברת למכשירים מצפצפים בעזרת צינורות ומחטים רבים מדי שננעצו במקומות שונים בגופה. ראשה נוקה מהדם והיה חבוש בתחבושת לבנה גדולה, עיניה היו פקוחות ורטובות והן זעקו בכאב. רכנתי אליה והצמדתי את שפתיי אל שפתייה. שפתייה נענו לנשיקתי אך הן היו קרות ותנועותיהן כנגד שפתיי היו חלושות ונטולות כוח. ידה ליטפה את ידי כי היא לא יכלה להרימה אל פניי.

ניתקתי את הנשיקה וליטפתי את פנייה החיוורות, מביט עמוק אל תוך החום הנוזלי של עינייה. התיישבתי לצידה ועטפתי בשתי ידיי את ידה. היא הגיבה לידיי ולחצה אותן מעט, אחיזתה היתה חלשה כל כך...

ישבנו ככה, אולי כמה דקות ואולי כמה שעות, איבדתי את תחושת הזמן. ופתאום אחד המכשירים החל לצפצף במהירות גבוהה יותר ובעוצמה חזקה יותר. נשימותיה של אליס נהיו כבדות ועיניה הביטו אליי בבעתה. נעמדתי במהירות והתכוננתי לקרוא לעזרה אך עוד לפני שהספקתי לפתוח את פי הדלת נהדפה בחוזקה וצוות רופאים נכנס. אחד מהם תפס בזרועי ומשך אותי בכוח אל מחוץ לחדר, סוגר את הדלת מאחוריי. שמעתי את צליל המפתח המסתובב בתוך המנעול אך למרות זאת ניסיתי לסובב את ידית הדלת בכוח, הדלת לא נפתחה. הטחתי את אגרופיי על הדלת וזעקה נפלטה מפי, אך הדלת נותרה נעולה.

צפיתי בה רוקדת, ענוגה ועדינה כל כך. זרועותיה התנופפו סביב גופה ככנפיים ורגליה טופפו על הרצפה הקרה. שערה היה קשור בפקעת והדגיש את פניה הלבנות ואת שפתיה האדומות כדם. עינייה נפקחו ונסגרו לחלופין לפי מקצב המוזיקה ותנועותיה הארוכות היפנטו אותי.

באמצע הפירואט האחרון היא קפאה באוויר, עיניה הביטו לתוך עיניי בעוצמה רבה כל כך וזוויות פיה התרוממו מעט מעלה במעין חיוך קטן. לאחר רגע היא התנפצה לרסיסים.

פקחתי את עיניי והתרוממתי במיטתי בבהלה. הכרית שלי היתה ספוגה בדמעות וליבי פעם בחוזקה. הושטתי את ידי אל השידה שלצד מיטתי ולקחתי את התמונה שניצבה עליה, מלטף באצבעי את חיוכה של אליס. "אני מתגעגע," לחשתי אל העלטה.

מה אתם חושבים? ^__^