הרגע חזרתי מהערב מגמה.
אחרי שבועיים של עריכות יומם ולילה (אני חושבת שהייתי בבית במצטבר בערך שלוש שעות בשבועיים האלה ><),
ויותר מחצי שנה של עבודה מטורפת, הן בתסריט, בהכנות לצילומים, בצילומים עצמם, ואחר כך בעריכות.
ועכשיו פתאום זהו.
אני לא מאמינה שכל העבודה הזאת נעשתה בשביל הרבע שעה שהסרט הוקרן.
קיבלתי מלא מחמאות, והיו הרבה חברים שלי, ובאמת שהיה נחמד ומרגש,
אבל בתכלס? לא שווה את זה.
היה כיף, בהחלט, אני לא אגיד שלא, ונהניתי מאד, והתרגשתי והרגשתי גאה מאד מהמחמאות,
והיה ערב מעולה בסך הכל (גם קיבלתי תעודת הצטיינות על הבימוי),
אבל בסופו של דבר, זה היה חצי שנה של סבל מתמשך ונוראי, בשביל השעתיים האלה של הערב מגמה.
אז זהו, חזרתי לחיים.
מעניין איך אני אמלא את החיים שלי עכשיו כשאני לא צריכה לבלות לילות וימים במגמה.. XD
אני חושבת שלא הבנתי מה המשמעות האמיתית של חופש, ושחרור, ורוגע, עד עכשיו,
עזבו את הצד הטכני, שעכשיו פתאום יהיה לי זמן לנשום,
אני מדברת בעיקר על הצד הנפשי, שעכשיו כבר לא יהיה לי את הלחץ והתסכול,
את המחשבות כל הזמן על התסריט שצריך להתקדם איתו, או השחקניות שצריך למצוא, או היום צילום שצריך לקבוע,
או הסשן 10 שעות עריכה הקרוב.
פתאום הראש שלי יהיה נקי, יהיה לי זמן וכוח נפשי להתעסק בדברים אחרים,
אולי עכשיו אני אוכל קצת לעבוד על עצמי, לצאת מהבור ששקעתי אליו,
כי עד עכשיו באמת שאפילו לא היה לי טכנית את הזמן לעשות את זה.
אז אמנם יש בגרויות וכאלה אבל זה בקטנה,
אין לתאר את המשקל שירד מכתפיי היום,
חח מתחילים החיים שאחרי הסרט... ^__^
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
thinking too much