הלחלוחית בפינת העין היא כבר אורחת קבועה,
וגם הצלקות בידיים הן נוף מוכר.
הפרצוף העצבני, המדוכא,
"לא טוב לה", כולם יודעים את זה כבר.
היא אומרת שקשה לה, שכואב לה, שנמאס,
הרבה מילים יפות ריקות מתוכן.
כי גם אם היא נרדמת עם דמעות בלילה,
היא עדיין קמה כרגיל בבוקר.
המחברת שמתמלאת במילים שזועקות צער,
היא גורמת לעצמה לבכות בכוח.
איך שהיא נהנית מתדמית המשורר המיוסר,
מתעקשת לשכנע את עצמה שהכל רע, שצריך לברוח.
היא אומרת שאין לה כוח, שכבד, שהיא עייפה,
מדברת הרבה אך לא עושה כלום.
כי למרות שאולי קצת לא כיף לה ומתסכל,
היא מחייכת וחיה, היא עוד פה.
אז הגיע הזמן להפסיק עם זה.
החלטתי שבאמת נמאס לי, מעצמי, מהשטויות שאני מכניסה לעצמי לראש,
מהמחשבות הטפשיות שסתם מתסכלות אותי.
אני מכניסה את עצמי לדיכאון, ללא כל ספק, כבר כמעט נהנית מלכאוב ולסבול,
בעיקר נהנית מהמילים היפות שיוצאות לי כשאני עצובה.
אז די, אני מפסיקה עם זה,
ואולי אני אכתוב קצת פחות, אולי אני אפילו אתגעגע לזה,
אבל כבר אין לי כוח להתבכיין סתם, והגיע הזמן שאני אפסיק לעצבן את עצמי.
כבר שבועיים שלא בכיתי סתם, או הכנסתי את עצמי סתם לדכאון,
ו-וואלה, כיף לי ככה.
אז חלאס נטע, תפסיקי להיות דכאונית ומעצבנת,
תחזרי להיות הילדה השמחה שפעם היית.
זה יקרה, הפעם אני סומכת על עצמי.