lost in a sea of thoughts

יש משהו כל כך יפה במלנכוליה הזו,

בעצב, בכאב, בדברים האפלים שמתחבאים בין הקירות.

הדם ששוצף, מצייר קו אדום וחזק,

הדמעות שנוצצות כפנינה בצד העין או זולגות במפלים על הלחיים הלבנות,

הצללים שמתמשכים וממלאים את המוח, יוצרים תמונות בחושך,

המילים העוצמתיות האלה, שזורקות לחלל כל כך הרבה כאב.

אני נמשכת לזה, לדיכאון, לטביעה,

לא סתם אני חוזרת שוב ושוב אל אותו המקום,

הוא פשוט מושך אותי מאד, ואני צועדת אליו בעיניים מסונוורות.

אמרתי לפסיכולוגית שלי שאני גורמת לעצמי לבכות בכוח,

ומכניסה את עצמי לדיכאון כדי לכתוב, כי רק מתוך כאב יוצאים לי דברים יפים.

היא שאלה אם אני רוצה לאבד את זה,

ואמרתי שלא,

אבל נראה לי שאין לי סיכוי להרגיש יותר טוב כל עוד אני רוצה את זה,

אני תמיד אתפתה ואפול שוב בסופו של דבר אל הרשת המסוכנת הזאת.