lost in a sea of thoughts

הרחוב היה חשוך,

פנסי רחוב עייפים שילחו אלומות אור דהויות על המדרכה המשופשפת.

גשם חזק ירד,

דמעות גדולות שניתחות בזו אחר זו על האספלט.

הוא צעד בשקט, אדם בודד וריק ללא קיום.

רק צילו נראה על הדרך הדוממת,

יישיותו הממשית כאילו כבר מזמן נעלמה.

בחסות אור הפנסים ניתן היה לראות את צילו שוכב על הרצפה,

נאבק להמשיך לזחול,

ובחושך אי אפשר היה לראות אותו כלל.

הוא אדם מעומעם, בקושי חי, בקושי קיים,

ממשיך ללכת רק כי אמרו לו שצריך,

ממשיך להאבק, בערך, רק כי מישהו פעם חייך אליו וטען שבסוף עוד יהיה בסדר.

והגשם סוחף אותו,

העלטה מכסה על כאבו,

בין אורות הפנסים הוא יכול להעלם לו בשקט.

הרי אף אחד לא יתגעגע אליו,

אף אחד כבר לא זוכר בכלל שפעם הוא היה יותר מסתם צל.