זהו.. זה נגמר.
הרדמנו אותו.
ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.
לא רציתי שהוא יסבול כי לי קשה להפרד,
אבל כל כך קשה לי להפרד.
אני לא מסוגלת להפסיק לבכות,
אני מרגישה כאילו הלב שלי נשבר, תרתי משמע.
אני שוכבת על המיטה ובוכה,
אני מרגישה מתה.
איך אני יכולה לחזור לחיים?
אני מרגישה כאילו חצי ממני נלקח.
אתם יכולים להגיד שהוא רק חתול אבל הוא הרבה יותר מזה..
הוא עבר איתי יותר מכל מה שכל בן אדם או בעל חיים עבר איתי, חוץ מהמשפחה שלי.
הוא כל כך חשוב לי.
ואני לא מסוגלת לתפוס שהוא באמת מת.
אני לא מסוגלת להתמודד עם זה שהוא באמת מת.
המילים כבר מטשטשות מבעד לדמעות,
המילים כבר לא מספיקות.
ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.
אני לא יודעת איך לחזור לחיים, איך להמשיך כרגיל..
איך אפשר להמשיך כרגיל עם לב מחורר?
חור שחור, זה מה שיש לי בלב.
ואני לא חושבת שמשהו יכול למלא אותו.
אי אפשר להחליף שמונה שנים של אהבה וקשר וחברות, ואילו לא סתם מילים..
אי אפשר למלא חלל של נשמה שהייתה חלק ממני ואיננה יותר.
לחשוב שאני לא אראה אותו יותר.. זה הורג אותי.
נמר, אני אוהבת אותך, כל כך כל כך כל כך.
אני מקווה שעכשיו אתה לא סובל.
אני אזכור אותך לנצח ואוהב אותך לנצח..
אני לא יכולה אפילו להתחיל להסביר כמה אתה חשוב לי וכמה אני זקוקה לך,
כמה אני אוהבת אותך.
כמה אני אתגעגע אליך.