כשהחיים שלך כמעט פרפקט,
ובכל זאת את מוצאת את עצמך נרדמת עם דמעות בעיניים בכל לילה,
ואין לך כוח לכלום ואפילו להיות עם חברים כבר לא כיף כמו פעם,
ואת חייבת צומי ברמות ובכמויות לא יאומנות, ואשכרה גורמת לעצמך לבכות
ומכניסה את עצמך לדיכאון בשביל לקבל עוד תשומת לב,
את יודעת שאת דפוקה.
ולקבור את הראש בחול ולנסות להתעלם זה יפה מאד,
לרוב אני אפילו די טובה מזה,
אבל כנראה שזה לא ככה עם דיכאון, הוא רודף אחריך וימצא אותך גם אם
תתחבאי,
לא משנה כמה מהר אני רצה, כמה חזק אני מכחישה, כמה אני מנסה, הוא תמיד
משיג אותי בסוף.
ותכלס, להעמיד פנים זה יפה,
אבל זה לא ישנה את העובדה שאני דפוקה.
מכירים תקופות כאלה של שנאה עצמית?
אז אני חזק בתוך תקופה כזאת.
כבר לא מסוגלת להסתכל במראה,
ואני לא מדברת על החיצוניות, עם איך שאני נראית אני עוד איכשהו מסוגלת להתמודד,
אבל הפנימיות, המראה הפנימית.. אני שונאת עצמי ברמות אחרות, נמאס לי
מעצמי כל כך.
אני אפילו לא בטוחה שאני יודעת למה, אבל התמונה הזאת תמיד גורמת לי לבכות...