יצאתי הביתה אחרי שבועיים, כיף לראות את ההורים והבית (לא חשבתי שאתגעגע עד כדי כך),
וסוף סוף יש לי אינטרנט D:
חח בחיי שאני מכורה, היה לי מה זה קשה להעביר את השבועיים האלה בלי אינטרנט בקומונה,
הייתי על המחשב בכל הזדמנות שהייתי מחוץ לקומונה (במקום עם אינטרנט) והיה לי זמן ><
אז התחלנו את השנת שירות באמת,
עדיין קשה, עדיין מפחיד, עדיין לא התרגלתי.
אני ממש שמחה שחזרתי הביתה היום, נותן לי כוח להמשך,
וגם בשבועיים האלה יצא לי פעמיים לראות חברות מהבית, שזה גם היה מדהים ונתן כוח.
כרגע באמת שקשה לי, אני גם נהנית, אבל לא מספיק,
כאילו אני כל הזמן חושבת על פרישה, ואני לא אוהבת את זה, אני סתם וותרנית..
אבל אני לא פורשת בינתיים, זה כבר משהו..
אני מחכה להגיע למצב שבו אני אהנה מספיק שאני לא אשתוקק כל כך לחזור הביתה.
ובינתיים, הרבה עייפות, הרבה ריבים ועצבים,
גם לא מעט רגעי כיף עם החניכים והחברים לגרעין.
כבר פגשתי הרבה מהחניכים שלי וטעמתי לא מעט מאיך שתראה השנה שלי.
אבל זו רק ההתחלה, והגיוני שקשה, עוד לא למדנו איך להתנהל כמו שצריך בקומונה,
ואני עדיין לא מכירה מספיק את החניכים שלי, ולא יודעת עד הסוף איך להתמודד עם ההדרכה.
אני מאמינה שלאט לאט אני אתרגל ואכנס לשגרה, ואז יהיה יותר טוב.
אני לפחות מקווה שזה מה שיקרה,
כי כרגע זה מרגיש לי כמו סמינר מטורף, והחודש הזה היה פסיכי,
ואני לא חושבת שאוכל להתנהל ככה שנה שלמה..
אז אני מקווה שלאט לאט יירגע המצב, וזה ירגיש באמת כמו חיים ולא כמו סמינר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
thinking too much