lost in a sea of thoughts

אוקיי חשבתי על זה הרבה ולבסוף החלטתי לשתף אתכם בקטע אחד מתוך אסופת סיפורים שכתבתי.

זו ההקדמה של האסופה, פשוט כי היא מסבירה את הרעיון נהדר (וזו המטרה שלה ><):

נורא קל לכתוב על מוות של אדם קרוב, על אהבה נכזבת, על כשלון בבחינה או על געגוע למשהו שמעולם לא היה לך. נורא קל לגרום לכולם להזדהות עם כאב שברור מהיכן מגיע, שקל לזהות את הגורם אליו. אנשים אוהבים להתחבר לדברים ברורים, ערפול ואי הבנה מעוררים בהלה, מעוררים כעס, מקשים. הכי קשה לכתוב על כאב לא נודע, על דמעות שלא ברור מהיכן הגיעו, על עצב שנמצא כבר כל כך הרבה זמן אך לא ברור מתי ולמה התחיל. אך זה המקום הכי אותנטי ואמיתי, המקום היחיד שאליו כולם יכולים להתחבר, בין אם במודע או לא, זה מקום שכולנו דרכנו בו פעם, כולנו יודעים איך זה להרדם בלילה עם דמעות שמרטיבות את הכרית למרות שדווקא היה יום לא רע. כולנו מכירים את הכאב הלא ברור הזה שפתאום מכה ומקפיא את העורקים, סתם פתאום בלי כל סיבה נראית לעין. כולנו חווינו את זה פעם, חלקנו יותר מאחרים, חלקנו יותר מדי, אבל כולנו עברנו את זה במהלך חיינו. וכולנו מפחדים לחזור לשם, זו חוויה קשה, להרגיש את הלב פועם בכאב מבלי להבין למה, להיות עצובים למרות שזה בכלל לא היה בתוכנית שלנו. זה המקום הכי מפחיד, והכי אמיתי, המקום בו כולנו מפחדים לדרוך, ובדיוק על המקום הזה הולכת לדבר אסופת הסיפורים הזו.

וזה הסיפור שפותח את האסופה ושלדעתי הוא גם אחד הטובים.

מקווה שתהנו ומחכה לתגובות למרות שזה הרבה לקרוא, נראה אתכם P:

שתיקה.

היא מרכינה את ראשה, מסרבת להראות לו את הדמעות שנוצצות בזויות עינייה, מסרבת להראות לו כמה כוח יש למילים שלו, כמה קל לו לפגוע בה    .

הוא לא מצליח להסב את מבטו ממנה, עיניו צורבות את שערה הארוך שמכסה את פניה. הוא פותח את פיו להגיד משהו אבל לא יודע מה, כי אין לו באמת מה להגיד, נמאס לו ממנה, עם כל כמה שהוא אוהב אותה, כבר אין לו כוח לדרמות, לתלונות, לדמעות. הוא יודע שזו לא אשמתה, הוא יודע שהיא רוצה להשתפר, הוא גם ניסה לעזור לה, אבל הוא מרגיש שהיא לא מנסה לעזור לעצמה, והוא לא יכול לסבול את זה כבר. הוא אמר לה את זה, ולמרות שהוא לא רואה את פניה לא קשה לו לנחש שהדמעות שוב זורמות, ולמרות שהוא לא רוצה להכאיב לה, הוא פשוט כבר לא מסוגל לחשב כל צעד, לפחד מהצל של עצמו, להזהר בכל מילה שהוא מוציא מהפה, כדי לא לפגוע בה. הוא מלטף לשבריר שניה את שערה בידו ולאחר מכן תופס את מעילו ויוצא מחדרה, לאחר כמה שניות טורק את דלת הכניסה לביתה. הקור מתנפל עליו ישר והמעיל לא מצליח לשמור על חום גופו תחת מתקפת הרוחות והגשם של דצמבר. שנה נגמרת, והוא כרגע גמר את הדבר האחרון שהיה איכשהו יציב בחייו. הוא פוסע בראש מורכן ברחובות השטופים ותוך רגע הוא כבר רטוב לחלוטין. הוא מגיע לשער ביתו, רק שני רחובות מביתה. הוא נעמד לרגע מול השער, מתלבט, ולאחר מכן ממשיך הלאה. הוא מתחיל לרוץ וכעבור דקות ארוכות מתמוטט, מתנשף, על הדשא הרך באחת הכיכרות בעיר. הוא נשכב על הדשא, מחכה לדמעות שכרגיל לא מגיעות, ולבסוף נרדם ונשימתו מחקה את מקצב הטיפות.

הוא מתעורר בהפתעה, מול עיניו נפרש האינסוף הכחול, מנוקד בצמרירים לבנים מפעם לפעם. לא לוקח לו יותר מדי זמן להזכר במה שקרה אתמול ואנחת תסכול נפלטת מפיו. תמונות מהחודשים שבילה איתה רצות מול עיניו- הנשיקה הראשונה, בליל המסיבה שבה סוף סוף העיז להגיד לה מה הוא מרגיש כלפיה, מדהים כמה קרה מאז, איך הוא למד להכיר אותה ולהבין שמתחת למסיכה יש לב שבור שמסרב להרפא. הוא נזכר בשחייה הלילית שלהם, אפשר לקרוא לזה הדייט הרשמי הראשון, האוויר היה מלא בקסם, השיחות שלהם היו נפלאות והם הרגישו שהם מעופפים זה עם זה, לא רק משוטטים בתוך המים. וכשהם חגגו חודש ביחד, הבטיחו זה לזה לא להיות קיטשיים אבל לא הצליחו לעמוד בזה ואחרי יום עמוס חוויות ומלא ברומנטיקה נרדמו זו בזרועותיו של זה. גם תמונות מחיי היום-יום שלהם ביחד משוטטות בתוך ראשו- שיחות החולין ואיתן שיחות הנפש העמוקות, הטיולים בשדות הקרובים לעירם והצעדות הארוכות בים... הם בילו ביחד המון, תשעה חודשים שבהם הם היו פחות או יותר הכל אחד בשביל השניה. וברקע תמיד היתה העננה האפורה הזאת, האישונים הרדופים שלה, הכאב הבלתי פוסק. היא הלכה ואיבדה את עצמה, הלכה ואיבדה את הכוחות, הלכה ואיבדה כל מוטיבציה לחיות. והוא היה איתה לאורך כל הדרך, שיחות ארוכות עד אינסוף ומלאות בדמעותיה, עשרות נסיונות לעזור, לתת עצה מתאימה או אפילו סתם להיות כתף תומכת ועוגן לשקיעתה. זה לא היה מספיק, לא בשבילה ולא בשבילו, היא עדיין סבלה והוא לא היה מסוגל לסבול יותר.

הוא מרים את עצמו מהדשא וצועד אל ביתו, נכנס בשקט ועולה לחדרו, נועל את הדלת ומתמוטט על המיטה. על השידה ליד הראש שלו מנצנץ אליו הסכין. אותו סכין שחתך את עורו יותר מפעם אחת, על כל צלקת שלה נוסף חתך שלו. הוא ניסה להכיל את הכאב שלה אבל הוא היה גרוע בזה, והדרך שלו לפרוק היתה הכאב הפיזי, כי הוא הרבה יותר קל מכאב נפשי. הסכין קורץ לו, כמו תמיד, קורא לו להשליך את הכל על החתכים המדממים, להפתר מכל הלכלוך ולדמם אותו החוצה. הוא מסובב את הסכין בידו, מעביר אותו בעדינות על ירכו אבל לא חותך. לאחר מכן הוא מלטף את הפסים הלבנים שנותרו מהחתכים הקודמים. "מכל פצע נותרת צלקת" הוא לוחש לעצמו, "אני לא חסין". הוא שומט את הסכין על השידה, הוא כבר לא רוצה בזה, זהו, הוא גמר את זה איתה ויחד עם זה גמר את תקופת ההרס העצמי שלו, זה התפקיד שלה, לא שלו.

הוא נזכר בפעם הראשונה שראה את ידה מדממת. "למה את עושה את זה?" הוא קרא ומיהר להביא נייר מהשירותים, מצמיד אותו בכוח לאמתה ועוצר את הדימום. "כי זה מקסים," היא אמרה ועינייה היו מעורפלות, היא היתה מסוממת מכאב. "תפסיקי, סאן, בחייך, מה גורם לזה?" הוא שאל ותפס אותה בכוח, מפוחד. "אני לא יודעת, פשוט רע לי, ואז כשאני חותכת את עצמי קצת יותר טוב, כי אני מענישה את עצמי על שאני כזאת מפגרת," היא אמרה בעודה מעבירה את ידה על החתך החדש ומחייכת. "את לא מפגרת," הוא לחש, מביט חזק לתוך עיניה והיא צחקה, "אתה חמוד," היא אמרה ונישקה לרגע את שפתיו. הוא העביר את ידו על לחיה, "אני באמת רוצה להבין למה את מרגישה ככה," הוא אמר ואצבעו רפרפה על שפתיה. "כי ככה, כי אני דפוקה, תמיד הייתי ותמיד אהיה," היא אמרה ושוב נישקה את שפתיו. "תפסיק לדבר על זה," הוא לחשה כאשר ניתקה את הנשיקה. "תפסיקי לעשות את זה," הוא לחש אל תוך שפתיה והיא חייכה, "אבל אם אני לא אעשה את זה, אני אעשה דברים הרבה יותר גרועים," היא אמרה ושוב נישקה אותו בעוד בתוך חזו ליבו התפוצץ.

הוא מביט על רגלו וידיו, הן מלאות בשריטות לבנות קטנות, צלקות שנשארו ממנה. הוא שנא את זה שהיא עושה את זה אבל מהר מאד התחיל לעשות זאת בעצמו, וגם הוא לא ידע להסביר למה. "זה משחרר," היא לחשה מתישהו והוא שנא את עצמו על שהוא הסכים.

הדפיקה בדלת מקפיצה אותו והוא ניגש לפתוח בחשש, מנחש מראש ומחכה לעיניים הכחולות שלה. "אני צריכה אותך," היא לוחשת מיד והעיניים שלה כבר עכשיו לחות. היא נכנסת בהיסוס ונצמדת אליו, מקיפה את צווארו בזרועותיה ומתמסרת לו לרגע עד שהוא הודף אותה וסוגר את הדלת אחריה, מלווה אותה אל הספה. "אני יודעת שלפעמים אני סתם מסבכת דברים, אני מצטערת, אבל אני באמת מנסה," היא לוחשת בשניה שהיא מתיישבת והמסך השקוף בעינייה מתחיל לטפטף. הוא נאנח, "את עושה את זה לעצמך, את לא מבינה? תפסיקי," הוא אומר וידיו אוחזות בחוזקה את ידיה הרועדות. היא פולטת צחוק עצוב ומושכת ממנו את ידיה בכוח, מתרוממת ומסתובבת ממנו. "אין לך מושג כמה אני מנסה להפסיק. אני יודעת שאני הבעיה, זה לא עוזר לי שאתה ממשיך להזכיר לי את זה כל הזמן," הוא אומרת בקול קר ומלא בכאב והוא מתכווץ. "אבל," הוא מתחיל והיא קוטעת אותו, "בלי אבל, סעמק ג'יי, אתה לא מבין כלום. ילדות דפוקות יודעות שהן כאלה, הן לא צריכות אף אחד שיזכיר להן את זה, הן זוכרות את זה טוב מאד בעצמן, כל יום, כל שניה, הן מרגישות את זה בורידים ובדם שזורם בהם, הן יודעות ושונאות את עצמן על זה מספיק בשביל כולם," היא אומרת בקול רועד ואין ספק שהדמעות זורמות כרגיל. הוא נאנח ומכסה את פניו בידו בתסכול, "אין לך מושג כמה אני רוצה לעזור לך," הוא לוחש לידיו ומשתוקק כבר להרגיש את הדמעות אבל הן לא באות, הוא גוש אבן כמו תמיד, לא מסוגל להרגיש או לבכות. אבל הוא כן מרגיש, מרגיש את הכאב שלה הרבה יותר מדי ברור, כואב אותו יחד איתה. "אני רוצה להיות טובה יותר," היא אומרת בקול שבור ומתמוטטת לרצפה, קוברת את ראשה בידייה ובוכה בחוזקה. הוא רוכן לצידה ועוטף את גבה הרועד בזרועותיו, מניח את ראשו על כתפה ומלטף את שערה. "סאן, מה אני צריך לעשות?" הוא לוחש בכאב אל תוך אוזנה והיא רועדת, "תכבה את זה, תגרום לזה להפסיק," היא לוחשת ומנערת את ראשה כאחוזת טירוף. "אני לא יכול," הוא אומר וקולו רועד, ופתאום הוא מרגיש את רטיבות הדמעות. היא ניצחה אותו, היא הצליחה להכאיב כל כך שהוא לא היה יכול לעמוד בזה. "אני רוצה, כל כך רוצה, אבל אני לא יכול, רק את יכולה," הוא לוחש לה ומחבק אותה בחוזקה. היא מתפתלת, "אני לא מצליחה!" היא צועקת ובוכה כעת כל כך חזק שהוא פשוט רוצה לסגור את אזניו ולא לשמוע את זה, הוא לא מסוגל כבר לראות אותה ככה. היא מתפתלת בזרועותיו כמה דקות, זועקת ובוכה, ולאחר כמה דקות נרגעת ונותרת דוממת תחת ידיו, לא נותר בה כוח להאבק, "תגרום לזה להפסיק," היא לוחשת.