הקלה, אני מרגישה הקלה. עברתי את המבחן בהסטוריה, הוא מאחוריי.

שלושה ימים של לימודים ללא הפסקה התנקזו אל המבחן הזה, הרגע הזה בו אני מתחילה לכתוב את כל מה שאני יודעת במגוון נושאים.

אני לא יכולה לעשות שום דבר עכשיו, רק לקוות שהציון יהיה טוב.

ההקלה הזו היא הקלה רגעית, כי רגע אחרי שנשמתי לרווחה נזכרתי שזהו עוד מבחן אחד מיני רבים. עד סוף השנה יש לי בכל שבוע בגרות או מגן. וברגע הזה ההקלה נהפכה ללחץ, והחלו להתרוצץ במוחי השאלות.

איך אצליח להתמודד עם הכל? מי אני שאתמודד עם הכל? איך אני לא מתפוצצת לרסיסים?

ואז שמעתי שיר של זמרת שאני אוהבת. ואז הבנתי, שלא משנה מה, that i would be good.

אני אמשיך הלאה, ואעבור את זה, אשרוד את זה.

היום הזה בשנה, שאני כל כך שונאת אותו מתקרב אליי בצעדי ענק.

היום הזה בשנה שאני צריכה להתמודד בו עם כל כך הרבה צביעות ושקרים.

היום הזה בשנה שאני צריכה להתחפש לבן אדם חייכן ורגשן.

היום הזה בשנה שכולם "אוהבים אותי".

היום הזה בשנה שאני צריכה להתמודד עם עצמי.

היום בו נולדתי.

גיל שש עשרה המתוק? לא כל כך.

כבר עכשיו מתחיל חשבון הנפש, ההחמרה העצמית, הביקורת העצמית שאני לא יכולה להימנע ממנה.

והדבר השנוא עליי ביותר - מסיבת ההפתעה המקוללת.

בכל שנה החברות מארגנות לי מסיבת הפתעה, אומנם זו כבר לא הפתעה, אך את הקונספט הן שומרות בסוד.

אני לא מסוגלת לסבול את הצביעות הזו מצידן.

הן מתייחסות אליי כמובן מאליו, אני הרי תמיד שם. הרוב שם כמעט לא מכירות אותי.

האנשים שאני מחשיבה לחברים שלי הם כל כך מעטים. כי ברגע שאין משהו מעבר, וההשקעה היא רק מהצד שלי, החברות כבר חסרת משמעות, וחסרת תוכן.

אז למה הן שם בכל יום הולדת דואגות לשמח אותי ולכייף איתי, כשבשאר ימות השנה הקשר בנינו כה רופף? מה גורם להן לחשוב שאני רוצה בנוכחותן ברגעי החגיגה? כאשר ברגעים הכי חשובים הן אינן שם.