היום היה לנו אירוע פיצ'ינג חגיגי. מה זה האירוע הזה? אירוע כזה שבו נותנים במה לצעירים ולרעיונות שלהם לסרטים ולדרמות או אפילו לסרטים תיעודיים,וכל אחד מציג את הסרט שלו ,את הרעיון שלו. אז הקבוצה שלי במגמת קולנוע בבית ספר,היינו אמורים להציג את הסרט שלנו. מזה אמורים? אני הייתי אמורה. ולמה הייתי אמורה? מכיוון שהסרט הוא שייך לי. אז נכון,הסרט שייך לי. אבל למה לא לנסות לעזור?
אני פאקינג עם פחד במה לא נורמלי,עם רעידות בכל הגוף,דפיקות לב מטורפות,לחץ מטורף,למה אי אפשר להיות בני אדם ולעזור? אני מרגישה פשוט לבד בכל מה שקשור. אני לפעמים חושבת על אנשים דברים ולבסוף מתגלה עליהם שמה שחשבתי עליהם מלכתחילה כל כך לא נכון. אני מרגישה נורא כשאני סומכת על הקבוצה שלי שתעזור לי.
אני מעולם לא הייתי על במה ככה מול קהל שלם. יש לי פחד במה. מה זה פחד במה? חרדת במה אם לדייק קצת יותר.
האירוע הזה היה עצם הזדמנות בשבילי להוכיח לעצמי שכן יש לי סיכוי להתקדם הלאה במקצוע שאני מאוד אוהבת,שזה תסריטאות,ודיי ברור שצריך המון ביטחון עצמי בכל הנושא הזה. ואכן, ביטחון עצמי לא קשור אליי בכלל. אני כאילו מן בן אדם שונה,שתכונת הביטחון העצמי פספסה אותו. זה פשוט לא נורמלי. אני הילדה הכי פחדנית בעולם,אני מפחדת להסתכל לאנשים בעיניים,אני מרגישה שהם בוחנים אותי בכל מקום בגוף,וזו הרגשה נוראית. ואני מצטערת שקיבלתי את התכונה הזו. של החוסר ביטחון,כי זה מבאס. אתה רוצה לעשות משהו,ומשהו חוסם אותך מבפנים ולא נותן לך לעשות זאת אף פעם.
אם המורה שלי הייתה קצת יותר מסתכלת עליי,אולי היא הייתה מבינה שזו טעות לתת לי להציג את הסרט מלכתחילה מכיוון שזה לא הגיוני שילדה כמוני תציג מול קהל שלם של תלמידים. הרגשתי כמו הבדיחה של היום באותו הרגע. אני הרגשתי שגמגמתי,שכולם מקשיבים לי ורק לי ומחפשים איפה הטעות שאני אעשה,וזה היה נורא. הרגשה נוראה לגמרי.
כל אחד מהילדים שהציגו את הסרטים שלהם היו מוכשרים ברמות,אהבתי את רוב הסרטים,היו כאלה שהייתי בהלם מהם,וגם מאלו שהציגו את הסרט,שהיו מלאי ביטחון,ללא שמץ של פחד קטן בגופם והרגשתי כזאת אפסית באותם רגעים,מכיוון שבתוך תוכי הרגשתי שלא באמת יש לי סיכוי לעבור את כל המצב הזה בהצלחה כל כך גדולה. הקרינו בהתחלה את הטריילר שעשינו. לדעתי לא יצא משהו. הרגשתי שאולי הדו שיח ביניהם הרס קצת. עשינו דו שיח מדהים,אבל בעריכה,בגלל בעיות סאונד,המון מהמילים ירדו והתבלבלו ולא יצא טוב ואכן,גם העירו לי על זה שזה מאוד חלש הטריילר שהיה ובאמת לא זכינו.
אני חושבת שלא זכינו במקומות הראשונים לא דווקא בגלל הטריילר החלש,אלא בגלל האופן שבו הצגתי את המוצר. שזה בעצם הסרט. הרי כל המטרה הייתה להציג אותו באופן הכי ענייני שיש,כדי למכור את הסרט ולשכנע את השופטים לתת לנו את סכום הכסף ולעזור לנו לפתח אותו כמו שצריך.
ברגע שירדתי מהבמה הרגשתי מוזר כזה,כאילו הכל מאחוריי,אבל שלא יצאתי כל כך טוב. הייתה לי הרגשה שהיו אנשים שהתאכזבו ממני ומהאופן שבו הצגתי את הסרט. למרות שקיבלתי לא מעט מחמאות מהחברים. בעיקר מהחברה הכי טובה ומהחבר. מכל השאר,אני לא ממש מחשיבה כמחמאה,כי הם צבועים. הם לא חברים אמיתיים. הם לא באמת עודדו אותי,הם לא באמת רצו לעודד אותי. המנחה שלנו,אילנה,הכריחה אותם בעצם. מה זה הכריחה? היא הסבירה להם שאני לחוצה ויש לי חרדת במה ובשביל להקל עליי שימחאו כפיים ויעודדו. זה לא עזר בכלל. זה אפילו היה ממש לא נחוץ.
אני תמיד חשבתי שדווקא בגלל שנושא הצבא הוא נורא רלוונטי לכל הנערים בגיל שלי,ונורא מעניין,ואכן גם גורם לכל אחד להזדהות עם המצב,יגרום לזה שנזכה. אז לא, כנראה שהשופטים לא חשבו ככה בכלל. ההפך,הם היו נורא סובייקטיבים. אחת השופטות,החליטה שמכיוון שהבן שלה עבר פחות או יותר את העלילה של אחד הסרטים,הוא אמור לזכות וגם היה עוד סרט עם נושא שהיא עשתה אותו בעבר ולכן היא בחרה שהוא יהיה מקום ראשון. אני חושבת שלא ככה בוחרים. זה לא פייר.
הם הלכו יותר מידי עם הרגש שלהן ולא חושבים עוד כמה צעדים קדימה,קצת יותר בהרחבה כמו שאומרים.
אבל בסדר,העיקר החוויה לא?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
