יומן פרטי.

זה אולי נשמע קצת מוזר,אבל אני בתולה. לעומת רוב הבנות כאן בעולם שהגיעו לגיל 18,אני בתולה. מעולם לא עשיתי את זה. אני פשוט לא מצאתי את האדם שעליו אני יכולה לסמוך בעיניים עצומות. מישהו שיהיה עדין איתי,שיתחשב בי שזו הפעם הראשונה שלי,מישהו שיאהב אותי.

ועכשיו...כן מצאתי. פחות או יותר. אני עדיין לא בטוחה,אני כאילו נורא מכוונת לכיוון הזה של להיות איתו עד הסוף,ללכת איתו עד הסוף,אבל משהו לא נותן לי. אני פשוט מפחדת להתחרט. וזה לא אמור להיות ככה,זה בכלל לא אמור להיות ככה.אני כאילו הכי אמורה לסמוך עליו שבעולם והכי לרצות את זה. אבל שוב משהו עוצר אותי.

אולי כל מיני שינויים בהתנהגות שלו?

אני אוהבת אותו זה כן,הוא אוהב אותי אני בטוחה. אבל יש משהו...משהו שחסר.

לפעמים ברגעים שאני הכי צריכה את הקרבה שלו, הוא מרחיק אותי נורא, ואני מרגישה לבד,אני מרגישה שאני לא באמת יכולה לסמוך עליו בעיניים עצומות,ושאני באמת יכולה להגיע לרגע הזה ביחד איתו.

למשל היום,אחרי האירוע,אני כאילו הכי הייתי צריכה את הקרבה שלו,ופשוט קיבלתי חוסר סבלנות,עצבים מהצד שלו,ו...ופשוט אני מרגישה שנמאס לי. אני הכי מנסה להבין אותו כשקשה לו,אבל למה הוא לא מצליח להבין אותי? אחרי שהכל נגמר הייתי צריכה חיבוק,לשים ראש עליו או אפילו נשיקה. ברור שלא קיבלתי. למה אני כבר יכולה לצפות?

ובנוסף, נורא היה לו קשה לחכות איתי בתחנת האוטובוס עד שהאוטובוס שלי יגיע. אז חיכיתי 20 דקות. הוא שאל אם כעסתי עליו. אז לא,לא כעסתי..אבל כן,התאכזבתי. והאמת? התאכזבתי קשות. אני הייתי מוותרת על השינה הכי טובה בעולם אם הוא היה מבקש שאני אחכה איתו,אפילו אם זה 10 דקות כדי להעביר לו את הזמן. הרי בכל זאת,לחכות 20 דקות לאוטובוס לבד זה לא ממש נחמד,אפילו דיי מעצבן. אז הוא העדיף ללכת לבד. נגיד ש...

וגם,במהלך הנסיעה לתל אביב לאירוע עצמו בהתחלה,נורא היה לו קשה ששמתי עליו את הראש לישון קצת,להירגע לפני,כל שנייה נתפס לו היד. אז בסדר אני מבינה,אבל אני חושבת שבחיים לא הייתי עושה לו את זה. אז היה כואב לי קצת,ואחר כך הייתי משחררת כשהיינו מגיעים. למה הוא לא יכול לעשות את זה? למה תמיד לחשוב רק על עצמו?

אני מקבלת את התכונה הזאת אצלו,שלפעמים קורה מצבים שהו חושב גם על עצמו ועל מה שטוב לו,אבל אני חושבת שגם לא צריך  לעשות את זה בכל מצב. ולא כל הזמן. יש פעמים שממש הייתי צריכה אותו,את התמיכה שלו,את החיבוק שלו,את הנשיקה שלו וקיבלתי יחס מגעיל. אבל אני אוהבת אותו,אני אוהבת אותו כל כך.

אם לא הייתי אוהבת אותו,לא היה לי אכפת בכלל ממנו או ממה שהוא עושה לי וגם לא הייתי נפגעת ממנו בקלות רבה כל כך.

אבל אני לאחרונה מוצאת את עצמי נפגעת ממנו המון. ובגלל זה אני לא עדיין לא בטוחה אם ללכת עד הסוף או להשאיר את המצב ולתת לזמן לעשות את שלו. אולי העניינים בינינו יתקדמו וישתפרו מעצמם.

עוד משהו שנפגעתי לאחרונה,זה שכשרציתי לבוא אליו ,שאלתי אותו בטלפון אם בא לו שאני אבוא והוא אמר לי "לא ממש". ואני כאילו לא חושבת שהוא לא רצה שאני אבוא כי הוא לא רוצה להיות איתי,אלא מהרבה סיבות במשפחה,בעיות שיש לו במשפחה שהוא לא מוכן לשתף אותי בהם. הוא היה צריך להגיד לי שיש כרגע כמה עניינים במשפחה,אבל זה היה נשמע קצת כאילו הוא לא רוצה אותי איתו בכלל. ונעלבתי. מאוד נעלבתי.

אבל אני אוהבת אותו,אני לא יכולה לא לדבר איתו או לכעוס עליו לאורך זמן. זה קצת קשה לי להגיע למצבים כאלה של לא לדבר איתו,או לריב איתו. ואני מקווה שזה לא יקרה. אני מקווה שהמצב ישתנה ובקרוב.