השבוע, זכיתי להארה עצומה ויחידה בדורה.

מצאתי יתרון בלהיות שימי תבורי.

וזכיתי בהארה הזו ממש תוך כדי ניסיון דחיקה נואש של עדשות המגע לעיניים.

אני לחלוטין בעד המשך הלחימה בצפון.

צריך להמשיך להילחם עד שינוטרל הגורם הלבנוני שהפך את חיינו בחודשים האחרונים לסבל צרוף.

זוהי בעיה כלל עולמית, לדעתי. איזו מדינה תסכים להקריב כך את המצב הנפשי שלה ואת אוזני תושביה העדינים ולהשלים לטירור שכזה?

אי לכך, אסור להפסיק להילחם עד שכאמור, ננטרל את האויב הלבנוני הגדול ביותר של העולם החופשי-שאקירה.

[אם אתה לא יכול להתמודד עם זה, צחק על זה]

אגב, גם לבלוג היה לפני פחות מחודש יומולדת שנתיים.

אין ספק, הרמה השכלית של הפשוש בהחלט מתאימה לגילו.

כבר זמן רב שאני מתחבטת ביני ובין עצמי בשאלה כלשהי.

כשאני מראה לאמאבא ציור שציירתי והם קוראים בהתפעלות:

"וואו! את ציירת את זה?!"

זו מחמאה או חוסר אימון ביכולות שלי?

וכשהם ממשיכים להתעקש?

ואם למחרת בבוקר אני מתעוררת בבהלה ומגלה שאמא נועצת בי מבטים כבר דקות ארוכות?

ואם אחרי אותן דקות היא שואלת "תגידי, באמת את ציירת את זה?"

מישהו היה צריך לומר לגברת טייב שאסור לה להגות כל וריאציה של המילה 'מקיאה' בחמש השנים הקרובות.

ובטח אביב גפן מצחקק בנבזיות בכל פעם שהוא שומע אותה צועקת את זה לכל העולם ברדיו.

אחרי שבתור הקודם לד"ר ויינברגר בירושלים הוא הבריז לי

[ניתוח של עשר שעות בו הוא נתקע עוד מארבע בבוקר זו ההברזה הקלאסית, אלא מה]

שוב הגענו אמא ואני אל בית החולים הדסה עין כרם, וזה היה שווה כל רגע וכל מריבה על הרדיו בדרך.

הרופא הזה הוא פסיכוטי לחלוטין.

נכנסים, שלום שלום, מה הבעיה והתחלת איבחון. אחרי כמה דקות נדלק לו מעין זיק בעיניים וחיוך מאושר הופיע על פניו המזוקנות.

"יש לך ונוס מלפורמיישן!"

"יש לי מה!?"

"ונוס מלפורמיישן! זה נפלא!"

בעודי תוהה איזו קללה תהיה עסיסית מספיק בשביל לשלח באדם שחושב שהגידול –השפיר- שלי הוא נפלא הוא התחיל להסביר:

"זה דבר נדיר מאוד! וזה לא מסוכן! ואף פעם לא ראינו את זה פה עדיין, אז אם לא אכפת לך לעבור בבקשה אל החדר השני..." אמר בעודו מוביל את הילדה, שהתחילה לחשוב שהמצב הזה דווקא די משעשע, אל חדר עם מיטות "ולשכב פה כמה דקות, כשהראש שלך משוחרר"

ואז הוא פשוט ברח. כןכן. נעלם לו למספר דקות.

אז כמובן שעשיתי את הדבר הטבעי ביותר בעולם- להריץ ניחושים בראש לאן הוא הלך, לכל הרוחות.

שניות מעטות לפני שהגעתי למסקנה שהוא הולך להחזיר לעצמו את הטורבן והמשקפיים ולשחרר עוד נאום מרשים לאומה, הוא הופיע.

וזו היתה חתיכת כניסה דרמטית, במיוחד מאחר והוא הופיע כשמאחוריו חמולה של רופאים עם מבט מסוקרן מאוד בעיניים.

"הנה היא! תראו, בלחי!"

ואז הם התחילו להתקרב, תחילה בחשש ואחר כך בדחיפות קטנות אחד של השני.

מעולם, אבל מעולם לא הראו כזו התעניינות בלחי שלי. אפילו לא כשהייתי תינוקת מכווצת עם לחיים שקורצות עד מאוד לדודים, דודות וכל אחד שיוכיח את קירבתו אלי על ידי כל אמצעי כשר וגיידמאקי.

"וואו! זה נייד!"

"it feels blablabla"

וכמובן שאז הם עברו לאנגלית ולא הבנתי מילה.

אחרי כמה דקות טובות, הרופאים התחילו לחזור חלוק חלוק אל המקום האמיתי שלהם במחלקה, ונשמתי לרווחה תוך כדי קימה על מנת לחזור אל חדר הרופא

"לא לא לא, את תשארי שם. יש עוד אנשים שרוצים לראות" אמר הרופא המשולהב עד מאוד.

ואז הבנתי, אני צריכה לדרוש על זה כסף.

"אז הן עמדו שם, כולן מבושמות..."

"מה?! מתי הן הספיקו להשתכר?"

לאחר אותו משפט אומלל באה הרצאה על כך שרק לחולי רוח הפירוש הראשון ל'מבושמות' שעולה להם בראש קשור לאלכוהול.

בשבת חלמתי חלום מוזר בו פתרתי מסלול של חידות יחד עם המורה ללשון

[לכו תדעו, בחיי]

בדיוק כשהתחלתי לקרוא התחלה של חידה, העירו אותי אנשים טובים. אז כל מה שנשאר לי בראש זה המשפט הראשון, משהו כמו: "ממשיכי דרכו של פלמינג"

חיפוש קצר באנציקלופדיה העלה את הממצא הבא:

"בשלב הבא ניגש פלמינג לבדוק את השפעתו של החומר החדש על תאים חיים, כדי לוודא שאינו רעיל או מזיק לגוף החולה. משהוברר כי הפניצילין אינו מזיק לגוף החי, נפתחה הדרך לפיתוחה של תרופה קוטלת חיידקים, בעלת יעילות חסרת תקדים. אולם, הדרך הייתה עדיין ארוכה מאוד: בחלק זה של המחקר, שנמשך שנים רבות, הצליח צוות של חוקרים - אנשי אוניברסיטת אוקספורד, בראשותם של הווארד פלורי וארנסט ציין - לפתח אב טיפוס של תרופה שניתן לייצרה באופן מסחרי, להפיץ אותה ולהשתמש בה בנוחות ובביטחון. רק בשנת 1941, שתים עשרה שנים לאחר פרסום מאמרו המדעי הראשון של פלמינג בנושא, החלו בייצור סדרתי של פניצילין"

אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני נבהלתי.

טוב.

מעיפים אותי –כפוי טובה מצידי, אבל מה זה משנה- מהמחשב.

שיהיה לכם לילה טוב. שנה טובה. וכו' וכו' וכו'.

[היום יומולדת. היום יומולדת]