חורף.

קר בחוץ וכולם עטופים בכל מיני חיות מתות ובחיקויהן.

ורק ליה בוחרת להסתובב עם חולצה קצרה ודקה כאילו שאמצע אוגוסט כעת. במדבר.

מדי פעם בפעם המורה לאנגלית שולחת אותה לכיתה לשים על עצמה משהו ותוך כדי צווחת בשאלה 'את מנסה לחטוף דלקת ריאות?'

[התשובה היא כן, אגב]

אבל מה שלא עשיתי שום דלקת ריאות לא ביקרה במחוזותינו והמשכתי לבוא אל בית הספר גם ביום המחרת.

קיץ.

תחילת ספטמבר ואוגוסט עדיין מותיר את חותמו על מזג האוויר.

כולם לבושים בפיסות בד המתעתדות להיקרא בגדים קיציים.

ליה דווקא דוגלת בשיטה הזו והמורה לאנגלית לא מוצאת בזה שום פסול ואפילו לא שואלת אותה 'את מנסה לחטוף שפעת?'

[התשובה היא ממש לא, אגב]

הייתם חושבים שאחרי כל מה שעשיתי בחורף הגוף שלי יהיה קצת יותר חסין.

אני לא רוצה להגזים אבל... חסין מספיק בשביל לא לחטוף שפעת חריפה באמצע הקיץ. למשל.

קטע זה נכתב תוך כדי התעטשות אומללה אל תוך נייר טישו וההבנה שאת היום המטורף שהכינו לנו במערכת השעות, אני פשוט לא אחווה מחר.

"תגידי,

כשמצחיקים רוח בסיאנס, היא מזיזה את הכוס המון פעמים על האות ח ל'חחחחחחחחחח'?"

השלישי לתשיעי היה היום הראשון ללימודים.

היום הראשון ללימודים בשבילכם, כלומר.

אני, במעין רמז דקיק, התחלתי את הלימודים כבר ביום שישי יחד עם החינוך המיוחד.

יומיים אחרי פירסומו התקרבתי אל המחשב עליצה ומלאה השראה –בערך, נו- ולחצתי לתומי על כפתור ההפעל.

מסיבה תמוהה כלשהי קיבלתי את התחושה שאני מפעילה מטוס סילון. כולל הרעידות והליכלוך.

בימים הבאים פשוט התחלתי לנסות להדליק את המחשב בהזדמנויות מפתיעות ולקוות שגם מזכרונו פורחים כל מיני דברים בשבע בבוקר.

העובדה שהוא בכלל לא אמור לעבוד, למשל.

לא זה לא עבד.

ואני חושבת להציע למרפי נישואים.

בעיקר מאחר ולא מצאתי דרך טובה יותר לאמלל אותו.

תגידו, בשמפואים לשיער יבש;

גם לכם נראה שהפירוש של ה'ל' הוא - ליצירת,

ולא - למניעת?

"חה! זה התיק שקנית? אבל. למה הוא כל כך קטן? איך תצליחי להכניס בו את כל הספרים?"

מבט המום של –'איזו מין צורת חשיבה מזעזעת גרמה לך להבין שאני באמת מתכוונת להכניס בו משהו אחר חוץ מאוכל'-

צריך להביא פרס נובל לאותו אחד שהתבצר בשגרירות בריטניה עם רובה צעצוע. יודעים מה? אני מוכנה להסתפק בהדלקת משואה ביום העצמאות.

פשוט כל כך הרבה זמן לא קרה שצחקתי כששמעתי חדשות.

[בעצם, "אני מסתובב ברחוב בזמן שנסראללה מתחבא" גם העלה גיחוך.

נו אז מה, מותק.

לו יש שיער]

כבר הרבה זמן אני יודעת שלאמא יש כוחות על מוזרים [נו באמת, איזה יצור אנושי מסוגל לעשות כל כך הרבה דברים ועדיין למצוא את הזמן –או את השכל הישר- להיות מכור לסודוקו?]

אבל עכשיו היא מנצלת את כוחותיה שניתנו לה בחסד למטרות רשע ופשע.

כלומר- להריגת חרקים.

לכולנו הרי יש פינה חמה בלב בשביל אותם יצורים שגורמים להפסקת השיעור באופן מיידי

["אמאל'ה! דבורה!"

"זה כדור פינג פונג, שבי בבקשה"

"אה, אבל. זה מאוד מגעיל אותי?"]

אבל מה, מסתבר שהפינה החמה בליבה של אימי מזכירה את מעשה ידיהם של הגרמנים ולא חמימות אחרת.

כמעט בכל ערב כאשר דרי הבית נמשכים ונשבים אחד אחד בקסמי הטלוויזיה בא לביקור ג'וק מחוצף וצופה יחד איתנו בשידורים חוזרים של האוס, סקראבס וזמן ההערצה לגיא זוהר [במילים אחרות: 'היום שהיה'] 

אנחנו מצידנו מברכים אותו בזעקות 'אההההה תרחיקי אותו מהנעל שלי!'

הוא, מצידו, היה זוכה לחיות הרבה יותר זמן אם היה לומד לא רק להתרחק מהנעל אלא גם מאמא.

ג'וק חי. ג'וק מת.

מהיר יותר מהחסויות בכוכב נולד [טוב. אפילו נמלה עם שפעת קשה ועקבים מהירה יותר מהחסויות האלה] ומדכא כמעט כמו יום השואה.

לאחר מכן נשאר רק קול הדממה הדקה אשר מופרע על ידי מילמול אומלל וכפייתי של 'אמא, אבל למה עם הנעל שלי?'

תמונת מצב: בחצי השעה האחרונה הרופא דיבר על תופעה של הצטברות כלי דם במקום אחד בעוד אמא ואבא קשובים לכל מילה בניסיון נואש ואחרון להבין מה הולך בלחי שלי.

הפאנץ' ליין, באדיבותו של הרופא: "אבל את זה, אין לה"

וזה, ידידי, הרגע שבו הבנתי שאני מעריצה את האיש.

זה בהחלט לא סוג הדברים שאני נוהגת לשתף פה.

אבל מאחר וזה הצחיק אותי עד דמעות [עוד משהו שלא נהוג לעשות פה] החלטתי לכתוב את זה פה בכל זאת.

פאדיחה בסדר גודל של –יופי. אם היית טורחת להקשיב בפיזיקה היית יודעת מה כוכב הלכת הגדול ביותר במערכת השמש- אשר קרתה למישהי שאני בכלל לא מכירה, אבל קשורה אלי עם הרבה ביטויי 'אחות של' ו'חברה של':

בחורה חביבה אחת, אם אני לא טועה היא בסביבות הגיל שלי, חגגה את יום הולדתה.

כלומר, נכנסה למקלחת בזמן שחבריה אירגנו לה מסיבת הפתעה בחדרה הקט.

לאחר זמן מה

[אני מנחשת ששעתיים פלוס מינוס.

ולא, לעולם לא תדעו מה יש לבנות לעשות כל כך הרבה זמן במקלחת]

יצאה החביבה מהמקלחת כשרק מגבת לגופה ופסעה נמרצות לכיוון חדרה החשוך; נכנסה, הורידה את המגבת מעליה, הדליקה את האור ו...

"הפתע"

"אהההההההה!"

באחד הימים בשבוע קרה לי מקרה ביזארי [ע"ע אקסצנטרי. שלחו את תודתכם –או את משטמתכם העזה- על אוצר המילים שהשמין לפתע, לאביתר* ולשיעורי הפסיכומטרי שלו]

התעוררתי בבוקר למשמע קול מוזר ומרוחק של אישה לא מוכרת.

פקחתי את העיניים בתמיהה והתחלתי להסתכל סביב על המקום המוזר בו מצאתי את עצמי ועל האישה המוזרה לא פחות שרק ממשיכה לדבר ולדבר כאילו היא מכירה אותי.

אחרי דקה או שתיים היא התחילה להתפעל מאיך שהמקום בו אני נמצאת מסודר סוף סוף.

ורק אז הבנתי.

"אה, אמא"

שתי סיבות לכך שהפוסט נעצר פה:

1. אני חוששת שמתוך הרגל אני פשוט אתחיל להקליד ב' במקום מ' [איבא! איפה האקבול?]

2. הראש שלי עוד רגע מקיים את מה שהוא מאיים לעשות עוד מהצהריים. להשאיר עיסה דביקה על כל ארבע קירות הממ"ד.

אז, אדיוס אמיגוס.

נתראה בשמחות ונראה שאצטרך לדחות את תוכנית ה'החלפת ממשלה נוראית בחמישה שלבים' למועד מאוחר יותר.

*זה סוג של הקדשה. באמת.

טוב; הללו והעריצו את אביתר כי הוא שורש כל הטוב.