עד ממש לא מזמן חשבתי שהדרך החיננית ביותר לקום בבוקר היא לקול צעקתה של אמא המספרת משהו על ילדה שהשתגעה, על זה שכבר 12 ועל מישהי שיש לה לימודים. אך השבוע גיליתי דרך נפלאה אף יותר:
-צלצול טלפון מציק-
"הלוווהה *פיהוק* "
"ליה? המורה אמרה שהיא רוצה לראות אותך בבית הספר עוד רבע שעה לכל היותר, רוצים להתחיל כבר את המתכונת"
"מה, על איזו מתכונת את מדברת?"
"המתכונת במתמטיקה, בואי כבר"
"לא, את טועה. המתכונת מחר"
ואם אומר את זה מספיק פעמים זה אולי גם יהפוך לנכון.
בבית ספרנו היקר עד... ערך הדולר החדש, התקינו מערכת כריזה ל"צבע אדום".
תלמידי שדרות, בציטוט מדויק, הכריזו שהם "מפחדים מכדי להגיע לבית הספר" ונשארו בבית.
זה אולי נשמע לכם מצחיק אבל באמת קצת מפחיד פה.
או כמו שחברה של אחותי הגדירה את זה: "יא, נכון שזה נראה כמו פרח פעמונים?".
נורא מצמרר, נורא.
לנו יש הארכות זמן בבגרויות ולכם לא.
לנו יש שאלונים מותאמים ולכם לא.
לנו יש בוחנים מתחשבים ולכם לא.
לנו יש טיולים מסובסדים ולכם לא.
לנו יש קסאמים ולכם לא.
טוב, אולי "לנו" זו הגדרה מעט כוללנית מדי. כן, לכל בית הספר יש הארכות זמן, שאלונים מותאמים אצטרה אצטרה, וכולם פה גרים באזורים מוכי קסאם. כולם חוץ ממני.
[זה לא באמת כולם-כולם חוץ ממני, אבל לא יכולתי לוותר על תבנית המשפט הקלאסית מ'התחנה הקטנה' "כולם חוץ מבומי..."]
בפרץ של השראה, העלתי רעיון גאוני בפני סגנית המנהל-
"תחשבי על זה, אתם יכולים לפרסם את בית הספר ככה! רק אצלנו, שאלונים מותאמים מובנים בתוכנית הלימודים, לא עוד שיחוד מאבחנים במאות שקלים"
"יקירתי, בית הספר נועד לתלמידי המועצה, שגם ככה יקבלו הקלות בכל מקום, כי הם באמת חיים תחת איום של קסאמים"
"שלא כמוני?"
"בדיוק"
אז את אומרת שאני סתם אוכלת חינם?"
"כן"
"טוב"
"בנצ'וק, מה יש לך על המצח?"
"תולעת"
-שיעול מופתע-
"ועל המקלדת?"
"תולעת תינוק"
בפרק הבא: "בנצ'וק, מה יש לי על המחברת?"
כמו שכבר ניתן להבין, אין לי חיים בזמן האחרון. הדבר הכי מלהיב שקרה פה זה פונקצייה טריגונומטרית עם פרמטר לא הגיוני [חכו לעיבוד הקולנועי!] אבל מה שכן,
- התחלתי לרוץ בערבים במגרש נטוש ליד הבית, כי יש גבול לכמה שאפשר להיות בטטה.
- פתחתי משטמה עזה לכל שאר הבטטות שלא מוכנים להיות המישהם לרוץ איתם שלי.
- החלטתי שאני רוצה להיות ראש ממשלה.
- נשפכו עלי קיתונות של בוז כשהגיתי את ההחלטה בקול.
- אחרי מחשבה נוספת החלטתי להיות דיקטטור.
- ניסיתי למצוא מקצוע אחד ויחיד שאני מסוגלת להיקשר אליו ולקרוא לו "קריירה",
אתם מוזמנים בחום להעלות פה רעיונות.
ובכלל, עוברת עליי תקופה משונה כזו בה אני מסוגלת לשבת בשיעורי היסטוריה בלי להירדם.
[תיאורטית, כלומר. אם הייתי נכנסת לשיעורי היסטוריה זה בטח היה קורה]
זה מצחיק נורא לגלות שרשימת אמצעי הזהירות על בקבוקון הנוזל לעדשות יכולה לשמש אותי גם כרשימת ה'לעשות'.
ושאני פועלת מהר משחשבתי.
"להגיד לחיילים להסתדר ע"פ גוון עור, מהכהה לבהיר, זה גזענות?"
"לא בטוח, אבל לא מקובל"
"ואז לומר שהכהים ילכו מקדימה כי לילה ואותם לא יראו"
"מה?!"
"אה, ובטח, להגיד להם לא לחייך, כי את החיוך רואים. מותר?"
היו טובים, לא כמו פוסטים שנכתבו בחמש דקות [ע"ע הנ"ל] וכמו אנשים מסוימים [ע"ע הנ"ל]