אהמ. אחד מכם יצטרך להכין אותה קודם.

במהלך העדורתי הקצרצרה מדף אדום-יין-לבן-ענבר זה התרחשו מספר דברים שמנעו ממני כל נגישות לכאן.

בכללם מנויה יום ההולדת שלי, אשר זכתה מחלקכם ליחס דומה לזה שחולצה ללא אורות מהבהבים וצ'קלאקות זוכה מצביקה פיק, אך לא זה העניין. זוהי בהחלט מסורת ההתלוננות - אך לא העניין.

העניין הוא שעכשיו יש לי ערכה -מגניבה לאללה- של צבעי שמן, כַן ציור של ציירים צרפתיים והומואיים [או, פשוט כַן ציור], קופסאת ג'יימס בונד מעץ, מכחולים משיער אף של ממותות, טרפנטין מסריח ברמות סופר-גלאקטיות,

ו... שום תירוץ שלא להתחיל לצייר סוף סוף.

["המורה, את בטוחה שאין שיעורים היום?"

"אני מורה לספורט, ליה"]

חוץ מזה, גם הבלוג חגג יום הולדת שלוש. ומאחר ומאוד קשה היה לו להתגבר על הלם אריכות הימים הלא צפויה שלו, נתתי לו מנוחה.

רק בגלל זה.

כששני שירים בעלי שם כמעט זהה כמו:

"אין לי מקום" של מטרופולין ו- "אין לך מקום" של היהודים, יוצאים כסינגלים בו זמנית, אתה מתחיל להרגיש שמצוקת הדיור בתל אביב יצאה מכל פרופורציה.

באו לעצור אותי! הידד האח חברי'ה!

נניח שנשלחו לי כמה וכמה צווי גיוס. עוד נניח, שהצווים הצליחו, כשהם מגייסים את כל כוחות האופל להשגת מטרה זו, להשתבץ תמיד על ימי מתכונות ובגרויות. נניח גם שהצווים נעשו עצבניים מדואר לדואר. נניח. ונניח שכתוצאה מכך, בבוקר בהיר אחד, אמא העירה אותי במילים אלו ממש:

"הגיעו שוטרים בשבילך"

כמובן, שבאופן הכי טבעי התגובה המנומנמת שלי היתה לקפוץ באושר מהמיטה.

"בגלל הצו גיוס" (שתהיה בריאה, אמא. "צו"? ביחיד?) "אבל פשוט אמרתי להם שהיית עסוקה בבגרויות שלך ושאת תסדרי את זה בהקדם"

וכך, עד שסוף סוף באו אלי שוטרים, חלום ילדות ישן שהתגשם, אפילו לא ראיתי אותם.

"האמת, הייתי בטוחה שעשית משהו"

אמון הוא מרכיב חשוב ביותר ביחסי אם-בת.

פעם אהבתי תימנים, היום כבר לא כל כך. הם מדברים הרבה יותר מדי.

ובכלל, מה זה השם הזה "אליפז"? מה קרה ל"שמואל" הישן והטוב?

חוזרת מבית הספר, נכנסת אל המטבח [טבעי, נו] ומגלה את סבתא יושבת ורוקחת לה מאכלים להנאתה. לאחר כחצי דקה היא מציעה לי משקה שקוף ולא מזוהה בכוס. מה כבר סבתא יכולה להציע לנכדתה היקרה-לה-כמעט-כמו-הטלוויזיה-שלה?

מיץ קוקוס[קרה בעבר]?

רוק ארנבים[כמעט קרה בעבר]?

אז טעמתי. מעט אמון בסבתא, ידידיי!

וודקה.

"אוף עם היואב הזה, שעה חיכיתי בטרמפים, וכשהוא סוף סוף עבר- הוא לא עצר לי!"

"נו, די. אל תשפטי בני אדם לרעה. אולי היו לו גופות באוטו?"

"זכר?"

"כן"

"חי?"

"לא ממש"

"צומח?"

"כן"

"אריאל שרון"

לעולם, אבל לעולם, אל תתווכחו בקולי קולות עם מישהי לגבי היותה (או לא) בת מזל בתולה (או אריה).

"אל תעצבני אותי, אני לא בתולה!"

-חצי אוטובוס מסובב את הראש בעניין-

כל כך כיף להיות שמיניסט.

כולם מפחדים ממך, מעריצים את העפר עליו פסעו אולסטארייך ["עפר גיבור! עמדת בלחץ משקל בלתי ייאמן!"] ובכלל- מתים להיות אתה.

חוץ מההטבות הטבעיות, קיימת הטבה משמעותית אחת שרק בשבילה שווה להיות שמיניסט-

ההשבעה.

אז עשינו סיעור מוחין כיתתי והעלתי רעיונות שפויים:

"בואו נזייף חדירת מחבלים!" והם נפסלו.

העלתי רעיונות שפויים פחות ולא רגישים בעליל:

"נפעיל את מערכת הצבע אדום! היא לא פה ליופי, אתם יודעים"

-עשרות קולות מבועתים- "אנחנו יודעים" וגם הם נפסלו.

והעלתי רעיונות שרק להרהר בהם הביא אותי לידי צחוק פרוע:

"טוב, אז עושים להם 'מצא את המטמון' "

"לא! בואו נעשה להם מצא את הגופה"

"ליה, לא!" שלושה ניחושים מה עלה בגורל הרעיון הזה.

בסופו של דבר, ומאחר והגבילו את החירות ה... אמנותית שלי לס"מ על ס"מ, מצאנו את עצמנו עם מיני-תעלול בו גונבים מהם את הנעליים והסלולריים [צרחות מצוקה זעירות], מחשיכים את בית הספר [צווחות אימה מחרישות אוזניים], רצים מהר-מהר-מהר לשער הראשי ומחכים לקטנטנים שינוסו כל עוד נפשם בם היישר אל השמיניסטיים העטויים מסכות לבנות וחיוך מרושע.

ובאמת, הכל התנהל לפי התוכנית הכמעט-מרושעת, כיבוי האור היה מספק מאין כמוהו והפיצקים הגיעו היישר אלינו בדילוגים ובשירי מורל עליזים.

כן. שירי מורל.

מפה אנו למדים, חברים, שהדבר החשוב ביותר לדאוג לו כשמבצעים השבעה הוא שלא תהיה איזו מאחרת קטנה שתעבור באוטו החדיש של אבא שלה ליד כתובת האש היפיפיה, תחבר אחד ועוד אחד ותגלה לכיתתה המבוהלת שעובדים עליהם.

אבל הצווחות, אח, הצווחות.

מצאתי את ייעודי בחיים.

אנשים שצריך להרוג #396:

הורים שמעניקים לילדים שלהם שמות בעל מוטיב מרכזי [גל, חוף, אדווה, מרינה, בקלה ג'וניור]

"המורה, בדקת את הבחנים?"

"ממש, אין לו שום דבר לעשות בבית חוץ מלבדוק לך את הבחנים. עד כדי כך משעמם לו בחיי-"

"אביה!"

"מה?"

"הוא אמר שהוא בדק"

אני מתנצלת.

על ההעדרות הממושכת מדי, על העובדה שלא עניתי לתגובות [בגלל אנשים שגרמו לי להבין שתגובה כעת לא תהיה סתם תגובה מאוחרת, אלא תגובה שהספיקה לעשות תואר שלישי בנאצה] ועל כך שהפוסט הזה הוא גם, איך לומר?, לא ממש המאסטרפיס שלי.

אבל אם זה לא היה עכשיו- זה בהחלט היה הופך ללעולם לא.

ובמילים אחרות וכנות יותר: אם לא ה"חופש" הענקי הזה שתקעתי, ברוב טיפשותי, באמצע הפוסט האחרון. אותו ה"חופש" שפשוט ירק בפני בכל פעם שנכנסתי לעמוד הזה...

היה פה סיונארה אחד גדול.

וזה בטח היה דבר ממש טיפשי לעשות-

כל כך כיף לחזור!

[במיוחד כשיש לך סקירה ספרותית להגיש, חומרים ושיטות לשלוח וים של מבחנים.

אתם מבינים, סבלם של ישובי עוטף עזה מפאת הקסאמים אינו מספיק- צריך גם לבטל להם את השביתה]

אנו מודים לכם על האמון והסבלנות, וכפיצוי כל ערוצי ליה פתוחים ללא תשלום נוסף

על ה500 שאתם כבר משלמים.