חיית חושך.

פיטר אומר לוונדי,כמה עשרות דקות של עלטה (בארץ לעולם לא לא סופרים בימים, הם סופרים לפי מספר הפעמים שבהם הכוכבים עטים על השמים) לפני שהיא עוזבת,שהוא לא מצליח לישון. הוא לא אוהב את זה,הוא צריך לקפוץ, להציל את כולם,להילחם בקפטן הוק. יש הרבה לעשות ואפילו בארץ לעולם לא ייגמר מתישהו ניחוח הקסם באוויר.

"אתה לא אוהב לחלום?"

"מה זה לחלום?" ממצמץ פיטר. וונדי צוחקת ומסיתה קווצת שיער ג'ינג'ית מאפו הכפתורי.

"לחלום זה דבר שכל ילד עושה."

"אני לא כל ילד,אני פיטר!" ממהר פיטר לומר ומנפח את חזו בגאוות-מה.

"אבל אתה בכל זאת ילד,איך אתה לא יודע מה זה לחלום?"

"אני לא יודע,מצטער."

וונדי מביטה בו.פיטר חי בארץ האגדות האולטימטיבית, הוא הגיבור שילדות קטנות רוצות שיגרש את המפלצת שמגיחה מתחת למיטה שלהן, הוא אביר בחליפת עור מצועצעת שמציל בתולות ים.כשוונדי נזכרת בהן היא חושבת שבציורים הן יפות יותר,ובגיל חמש עשרה היא כבר לא מאמינה בהן בכלל ופיטר הוא אהבת חייה הנכזבת.

"אל תצטער",הוא נראה קצת כמו ילד שנזפו בו."זה בסדר,אתה תלמד לחלום."

"לא לומדים לחלום,וונדי.אם אני לא יודע מה זה אני לא אבצע."

"אתה יכול לפחות לנסות."

"אני לא בטוח,זה קצת מוזר לי."

וונדי חשה דקירה קטנה של התבגרות בקולו הגבוה והמתגלגל של פיטר. היא יושבת שם בשקט,מנסה לעכל את התסכול העמוק שבמילים הפשוטות האלה,תסכול שפיטר לא יבין כי הוא מעולם לא היה בעולם שלה,בעולם שלמטה,השאול מלא בני האנוש.

"איך זה לחלום?" הוא שואל פתאום.

"אה,לחלום?",היא חוזרת אחריו ומחבקת את ברכיה. תלתליה החומים נופלים סביב פניה."לחלום זה נהדר. אתה בעולם אחר, מרחף בשמים שאין להם צבע או גבול, אתה עושה רק מה שאתה רוצה ואין שם אנשים רעים."

"אה,זה כמעט כמו פה,בארץ לעולם לא",הוא מחייך חיוך חלבי. הצל שלו מושיט יד מהוססת ומשחק בתלתליה של וונדי,ומיד כשהיא מפנה מבט הוא מזדחל תחת פיטר והחשכה גוברת."חוץ מהעניין עם האנשים הרעים,פה יש את קפטן הוק."

"לא,זה אחרת.זה לברוח ממה שמחכה בחוץ,פיטר."

"אנחנו כבר בחוץ,אני לא רואה פה שום דבר מאיים" הוא מחווה בידו על מרבד האגדות שלפניה. זו הארץ שבה מתרחשות כל אגדות הילדים,כל הפנטזיות הקסומות,זה משחק אמיתי על חיים ועל מוות ועל דברים שילדים לא חושבים עליהם.

"כן,פיטר,אבל בבית שלי יש הרבה דברים מפחידים. כלומר,לא בבית",היא מנערת את ראשה. הצל מזנק מיד ומלטף את ראשה וחוזר שוב לפיטר,כהה כמעט כמו הדשא האין-סופי מסביב."בעולם שלי."

"בגלל זה אני לא גר בעולם שלך.שומעים עליי שם,אבל לא רואים. רק לצל שלי יש אומץ להתגנב לשם. אני קצת מפחד מהעולם שלך,מהאנשים בעולם שלך.כולם שם גדולים ומלמעלה נראים אותו דבר."

"מה,גם אני נראית לך אותו הדבר מלמעלה,כמו כולם?" היא שואלת. פיטר,בתור ילד,לא ממש מבין את הספק ציניות ספק תקווה שבקולה. וונדי,שהעולם המתקדם שלה מכריח אותה לקום מוקדם ולישון מוקדם ולהתבגר מוקדם, קופצת שפתיים.

"לא,את נראית אחרת."

"איך אחרת?"

"לא יודע",הוא מושך בכתפיו."אבל אני יודע שאת מיוחדת כי אני תמיד אמצא אותך בין המון אנשים. את מיוחדת ,וונדי."

"תודה."

הם שותקים. מבול של כוכבים נופלים יורד עליהם. בפעם הראשונה שפיטר לקח אותה לראות מטר כוכבים היא פערה פה בהשתאות וחזרה איתו למחילה הקטנה בריחוף קל לצידו. כשגילתה שהגשם הבוער הזה קורה בכל ערב הפסיקה להתרגש,אבל אבק הכוכבים שמתפזר סביבה גורם לשמש לזרוח. היא תמיד רוצה לשמור קצת מהאבקה הזו לארץ שלמטה, לפזר על אדן החלון כדי שהשמש תאיר ואנשים יוכלו למתוח שרירים, לצאת החוצה בלי לפחד מצללים שיתנפלו ויחתכו אותם או לפחות יפשיטו ,יחדרו עמוק,ישאירו אותם מתבוססים בשלוליות הרפש האנושי בסמטה. בפעם הראשונה הצליחה לאסוף שקיק קטן ולקחה אותו איתה לכל מקום. בערב הבא, כשרעדה במחשבות על הבית, פתחה את השקיק בתקווה שהזוהר ישכיח ממנה הכל. האבקה התפוגגה והשקיק נותר ריק.

"מה,ואני לא מיוחד?"

"למה אתה חושב שלא?"

"אמרת תודה ושתקת.גם אני מיוחד,וונדי,נכון?"

"בטח שכן,כן,גם אתה."

פיטר קופא פתאום. הוא נשנק ונשען לפנים,ידיו מטפסות על גרונו,עיניו דומעות.

"פיטר?",שואלת וונדי ומניחה יד על כתפו. הוא ממשיך לחרחר."אתה בסדר? פיטר?!"

פיטר מחוויר,זרועותיו נשמטות לצידי גופו,עיניו נעצמות. וונדי מרגישה את צחנת המוות והדשא נובל תחתיה. הקסם מתקלף מהאדמה והשמים משחירים שוב,הפעם לתמיד.

וונדי מתעוררת.

פיטר יושב בכיסא הגלגלים שלו,בוהה בה בעיניו חסרות המשמעות. היא מעבירה יד בשיערה.

"זה בסדר,פיטר,אני פה" היא מחבקת את אחיה.ליבה הולם בקרבה. פיטר משמיע נהמה קטנה והיא מסיעה אותו למטבח ומכינה להם קורנפלקס. כשהיא קושרת את הסינר סביב צווארו ומנקה את החלב שזולג על סנטרו היא חושבת שפיטר,שלא מבין איך ללעוס נכון בגיל עשרים ושתיים,באמת ילד מיוחד.