החיים שלי, על המשקל.

ימים רעים עוברים עליי, הרעים ביותר שידעתי בתקופה האחרונה.

את האמת שאני בכלל לא מסוגלת לכתוב, כל אות שאני מקלידה עולה לי בכוחות נפשיים רבים, אני מניחה שזה הניסיון האחרון שלי להתמודד עם עצמי. או שפשוט נמאס לי לשבת במיטה עם דמעות בעיניים ולבהות בתקרה, ואז לעבור על ההודעות בפלאפון שוב ושוב, לחפש, לקרוא, להזכר. לבכות.

מחר בגרות. אני לא מסוגלת ללמוד. ניסיתי להתיישב ליד החומר כמה פעמים ולקרוא אותו, לכתוב כמה מילים, לסכם קצת. היד מסרבת. המוח לא עובד. ואני יודעת שהרחמים העצמיים שלי לא מעניינים אף אחד, גם אותי הם לא מעניינים, למען השם. אני פשוט לא יודעת מה לעשות יותר.

אני שמנה. אני כל-כך כל-כך שמנה. אני לא מסוגלת להפסיק לאכול. אני לא מסוגלת לזוז. אני לא רוצה לצאת מהבית יותר, חם לי כל-כך ואני כזאת כבדה, השומנים רוטטים ואני מרגישה איך הם מטפסים מעל הבגדים.

בגדים, זה גם סיפור משל עצמו. אין לי מה ללבוש. יש לי 3 זוגות מכנסיים שאני עדיין מעיזה ללבוש, ירדתי מהרעיון של ללכת עם חצאיות מיני או מכנס קצר - מירכיים שריריות הן הפכו לענקיות, שומניות, מלאות צלוליט. אני חושבת על זה ובא לי לבכות. שלשום התלבשתי באטרף לצאת לפאב ולשניה חשבתי על איזה מכנס שלא לבשתי הרבה זמן, והחלטתי למדוד אותו - מכנס שעד לאחרונה נפל ממני לגמרי, נתלה עליי כמו על קולב.

הוא בקושי עלה.

אני לא מסוגלת, ואין לי כוח. אני מרחיקה את כל החברים והאנשים שקרובים אליי, הבחור שהיה ידיד כזה טוב לאחרונה ועזר לי והיה שם בשבילי ועשה לי איזושהי סוג של הרגשה טובה - התהפכתי עליו אתמול. הרחקתי אותו. אני מאמינה שאיבדתי אותו. אני לא יודעת איך להתמודד עם זה.

אני לא רוצה להיות לבד ואני לא יכולה להפגש עם אף אחד. בשביל לצאת צריך להתלבש. אין לי בגדים שמתאימים למראה הבהמתי שלי עכשיו, העפתי את כולם בפרץ אופטימיות. לא חשבתי שאני מסוגלת לעלות 10 קילו בכמה חודשים. בסיוטים הכי גדולים שלי לא תיארתי שזה יקרה.

אני שוכבת במיטה עם דמעות בעיניים, מחכה לטלפון, להודעה, שלא באים. רוצה לצעוק, רוצה לבכות, להתפרץ. רוצה לבלוע כל-כך הרבה כדורים רק כדי שאני אגיע לבית-חולים ואצא להפסקה מכל זה, מהבגרויות, מהלימודים, מהאובססיה לאוכל שכנראה תרדוף אותי עד הקבר, אני לא מסוגלת להלחם בזה יותר. אני ויתרתי כבר.

התכנון הוא לטוס לחו"ל לעבוד בסוף החודש הבא. זה בתכנון.

מצד אחד אני רוצה לעוף מפה, רוצה לעזוב את כולם והכל פה מאחורה. רוצה לפתוח דף חדש.

מצד שני אין לי כוח לחדש את הדרכון, אין לי כוח להוציא ויזה. אין לי כוח לקום בבוקר לעוד יום, באמת שאין לי כוח.

אם היה לי קצת יותר אומץ הייתי עושה את הצעד הקיצוני הזה, שיגרום לי להגיע לבית חולים. אפילו לבית חולים לחולי נפש. אפילו למוסד לגמילה מאלכוהול.

שמישהו אחר יקח אחריות על הקיום הפתאטי שלי, לפני שלא יישאר ממנו כלום.

ממני, לצערי, יש יותר מידי.

אלוהים כמה שאני מתגעגעת לתקופה של האנורקסיה.

הייתי נותנת הכל כדי לחזור לשם. הכל.

מצטערת אם אני נשמעת כמו ילדה בת 15, אבל זאת האמת.

עדכון 21:30

אחרי הרבה בכי, ועוד יותר הרבה הקאות, ובעיקר תסכול כללי מעצמי שבמהלכו לא נגעתי אפילו בחומר של הבגרות למחר, החלטתי לא להכנע. לא ליפול. לא לוותר על עצמי. כי אחרת באמת לא יישאר לי כלום.

אני חייבת עוד קצת תקווה. מוכרחה.

1  2  3  4  5  6  7  8  9  10  11  12  13  14  15  16  17  18  19  20  21  22  23  24

25  26  27  28  29  30  31  32  33  34  35  36  37  38  39 40  41  42  43  44  45  46  47  48

המטרה מקדשת את האמצעים

המטרה מקדשת את האמצעים

המטרה מקדשת את האמצעים

המטרה. מקדשת. את. האמצעים. נקודה.