חזרתי להליכון, כבר היום ה2 ברצף! (למרות שאתמול היה די עלוב, אבל אני ממש לא מלקה את עצמי - נכון לעכשיו אני מאושרת שחזרתי, לאט לאט הרמה תעלה ורף הדרישות גם כן)
אני מרגישה כל כך מטומטמת.
הרי אמרתי את זה לעצמי בלי סוף, כתבתי את זה כמה וכמה פעמים - אז למה לעזאזל סירבתי להפנים?!
ספורט זה יותר טוב מהכל. מהדיאטה, מהרעב/עצמות/ריקנות/רזון (ברור שאין על רזון, ועצמות, אבל הדברים האלה יגיעו - בעקבות הספורט). הרי לא סתם אמרתי שהריצות שלי בחוץ היו יותר טובות מכל פסיכולוג, אז למה, למה למען השם הפסקתי?!
זה כבר לא משנה. אני חוזרת, ובגדול.
אני אתחיל עם ההליכון, כי באמת שעבר הרבה זמן מאז שהתאמנתי. לאט לאט אני אחזור לריצות הארוכות בחוץ - פנינת היום שלי, משאת נפשי.
אין על התחושה הזאת, על האדרנלין, הזיעה, הכאבים בשרירים, הלב הפועם.
פתאום הכל נראה כל כך הרבה יותר טוב, ואופטימי, וזוהר. פתאום כל הדברים הקטנים שכל כך הציקו לי אתמול, שעשו אותי כל כך אפאתית - מתאדים להם לאיטם. שום דבר לא נראה עד כדי כך גרוע יותר. אף אחד לא יכול עליי. לא כשיש לי את הספורט שלי.
תודה לאל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
