החיים שלי, על המשקל.

קשה לי.

אני לא מתביישת להגיד את זה, להפך - אני חושבת שחשוב שאני אשמיע פה את הקולות האלה שאני מנסה להשתיק בתוכי, כי אחרי הכל - לשם כך פתחתי את הבלוג האנונימי הזה. בכל מקרה אני מעדיפה להודות פה מעל עמודי האתר שקשה לי לחזור לדיאטה מאשר לתקוע עוגות ולחמניות בזו אחר זו כדי "לנחם" את עצמי על זה שאני שמנה ולא מצליחה לחזור לעצמי.

כל יום בתקופה האחרונה שהחלטתי, ברגע שהתעוררתי ש-'זהו, היום אני חוזרת לעצמי', כל יום כזה אמרתי לעצמי שזה יהיה קשה, בעיקר בהתחלה, ושאני ארצה לזרוק הכל לעזאזל אבל אסור לי לוותר. ובכן, נחשו מה, לרוב לא עבר חצי יום והייתי מרימה ידיים ו"מענישה" את עצמי בלתקוע כמות אוכל אדירה שבכלל לא רציתי לאכול, את כל סוגי המאכלים הכי רעילים והרסניים.

עכשיו אני רק מבינה באמת את המשמעות של הקושי הזה, כשאני חווה אותו על בשרי כל רגע ורגע.

בכל אחת מ-100 המחברות שפתחתי רשמתי לעצמי מעין רשימת כללים באחד העמודים הראשונים, ואחד הכללים שחזר על עצמו בכל מחברת היה 'כשאת מרגישה בולמוס מתקרב... תעשי ככה וככה, ותשתי הרבה מים'. אז הנה אני - יושבת בחדר עם בקבוק מים, ובשיא הכנות - בא לי לקחת את הבקבוק הזה ולזרוק אותו לאלף עזאזל וללכת לתקוע את כל פרוסות העוגה שעומדות על השולחן במטבח, ואז לאכול באגט מהבאגטים הטריים שההורים קנו היום בסופר, ולטעום ממרק האפונה שסבא הכין, ולקנח במה שנשאר מהריבת חלב (סיימתי 3/4 קופסא בימים האחרונים).

כשחזרתי הביתה בתשע בערב מיום ארוך ומייגע בלי שהכנסתי שום דבר לפה, וחשבתי על הסלט שאני אכין- נכנסתי למטבח ובכל מקום היה אוכל, ובמקום לחכות כמה דקות ולהשקיע בסלט שלי, הדבר הראשון שעשיתי באופן כמעט-אוטומטי - היה לקחת חתיכת באגט קטנה ופרוסת עוגה - מה שהיה הכי נגיש ומן הסתם הכי טעים. אחר-כך תפסתי את עצמי וקלטתי מה עשיתי, והחלטתי להכין את הסלט המפואר שלי (2 פלפלים, עלי בייבי, מלפפון, פטריות,3 מלפפונים חמוצים. הרבה מלח ופלפל) והוא כמובן מילא אותי לגמרי, אפילו פוצץ אותי - הוא היה באמת גדול. ועכשיו אני יושבת מול המחשב עם הקולות המציקים האלה בראש שלי שקוראים לי למטבח, לאכול את כל מה שידי משגת לקחת - כי הרי גם ככה אני מפוצצת, אז "יאללה נזרום עם זה". אני יושבת ומשתיקה אותם בכל הכוח שלא חשבתי שנשאר לי, מנסה להטביע אותם עם המים האלה שכרגע-  הם פשוט הדבר הכי מגעיל עלי אדמות.

לשם שינוי אני לא חושבת על זה שאני אצום ולא אוכל כי היום בערב אני יוצאת - דבר אשר בראש שלי התפרש אוטומטית כ-אחרי היציאה לתקוע יותר אוכל ממה שהגוף שלי מסוגל להכיל, כפיצוי. אני חושבת על מחר, כשאני אבוא למקום העבודה שלי, בתפקיד טיפה שונה ממה שהורגלתי עד כה, ואני אוכל להגיע "על אזרחי" במקום בבגדי המלצרית המגעילים האלה, אני רוצה להינות מהתפקיד החדש שלי ולמצות את עצמי ולתת הכל - אני רוצה לעשות את זה כשאני אחרי אימון מתיש על ההליכון בדיוק כמו זה שהעברתי את עצמי ביומיים האלה, ולא כשיש לי טונה של פחמימות ששוכבות במורד הבטן שלי ודמעות שתקועות עמוק בגרון.

אז קשה לי, וחרא לי, ומגעיל לי, ואני רוצה לתקוע לחמניה עם שניצל.

אבל זה הכל כי התרגלתי לכל הזבל הזה, לבולשיט הזה, התרגלתי לוותר לעצמי. ואני לא מוכנה יותר.

כי כשאני מתאמנת וקורעת את עצמי על ההליכון ומסתכלת על הרגליים שלי, אני רואה את השרירים שהיו שם ממש לא מזמן - הם עדיין שם, מה שכן - הם נאבקים לבצבץ מעל שכבות השומן שצמחו לי על הרגל, ואני מסרבת לוותר, אני מסרבת לקבל את איך שאני נראית, את מה שהפכתי להיות, את  זה שאחרי אימון שכזה יש לי שפשפת כי פתאום הירכיים שלי מתנגשות אחת בשנייה. אני מסרבת להרים ידיים, כמו שעשיתי עד עכשיו ולומר 'אני שמנה ומגעילה' וללכת לאכול. מסרבת, כי יודעת שאני הרבה יותר טובה מזה, וכי יש בי הרבה יותר מזה. ואני אוכיח לעצמי. אני אחזור למה שהייתי. אני אחזור לשקילות כל בוקר ולאכילה הבריאה, אני אחזור לשתות מים עד שאני איחנק (לא כתחליף לאוכל חלילה, פשוט כי חם מאוד ואני מאבדת הרבה נוזלים) ואחזור להזיע את הנשמה ולירוק דם על ההליכון, ואני לא אחכה לתוצאות מיידיות כי אני ריאלית ויודעת שזה לא הגיוני, אני גם יודעת שאם אני אתמיד בצורה מספיק טובה - אני בטוחה שכבר שישי הבא, או בזה שאחריו - אני אוכל להשתחל לזוג מכנסיים שכרגע אני רק חולמת עליו (שוב).

אז כרגע מגעיל לי, ואני נפוחה ודוחה, וסביר להניח שאני לא איהנה במיוחד הערב בגלל שאני לא ארגיש נוח בתוך הבגדים שלי, כי אני שמנה. אבל לפחות אני בדרך הנכונה, תפסתי כיוון ואני לא מוכנה להכנע ולהסתכל לצדדים, אפילו לא לפזול. זאת, כמו שכתבתי כשפתחתי את הבלוג - המלחמה שלי בעצמי, המאבק שלי למען גוף בריא ויפה, למען נפש מאושרת (כי אין שום דבר שיכול למחוק לי את החיוך מהפנים אחרי אימון מתיש) ולמען איכות חיים גבוהה - כמו שמגיעה לי, כמו שזכיתי לה כבר פעם אחת.

רק שהפעם זה יהיה לתמיד.

אני רק רוצה להושיט יד ולגעת בתחושה הזאת שוב, של הרזון, של ההצלחה, של השרירים והעצמות.

הפעם אני לא אתן לזה להתחמק.

רק להגיע לשם שוב.

בבקשה.

3>