דומה שעל
גדולת המינגווי הסופר לא רבים חולקים.
אלא
שמלבד סופר המינגווי היה, ועדיין הוא, גם אייקון תרבותי רב השפעה.
בעת
שיצרתי בשנה שעברה אתר וספר לזכר הדוד שלי ג'ו, שנהרג ב 1938 כמתנדב בגדוד
האמריקאי ('לינקולן') של הבריגדות הבין-לאומיות בספרד, לא יכולתי לא להבחין בנפח
אותו תפס המינגווי באימאז' הרפובליקאי. אין תמה בכך. לא היה זה רק ספרו המהולל
'למי צלצלו הפעמונים'. עבורו, מלחמת האזריחים היתה לא רק, אולי לא בעיקר, מושא
תיאור ספרותי. הוא היה מגוייס, לא פחות מהחיילים בחזית, ובמידה רבה נשא על כתפיו
החסונות את הצגת הצד הרפובליקאי למערב.
היתה זו
הפתעה עבורי, על כן, עת עברתי על החומר הקשור בג'ו, להיחשף לכמה צדדים פחות
מוכרים, פחות 'אייקוניים', של המינגווי, שלדעתי יש בהם עניין רב. הפוסט שלהלן מתאר
את הצדדים הפחות ידועים הללו דרך הפריזמה של פרשה היסטורית 'זניחה', 'שולית', פרשת
דוס-פאסוס - רובלס, שהתרחשה באביב-קיץ 1937 במדריד.
בתיאור
האירועים, החוליה המחברת עם הלינקולנים הוא אדם בשם מילטון וולף, אותו המינגווי
העריץ, ואיתו הדוד שלי ג'ו היה בקשר הדוק. ג'ו ומילטון הסתננו באותו זמן לספרד,
עברו יחדיו את ה'טירונות' הרפובליקאית בבסיס האימונים אלבסטה, ליד ולנסיה, ולחמו
יחדיו באביב-קיץ 1937 בפרברים המדרידיים ג'אראמה וברונט, לפני שעברו בסוף הקיץ
לחזית אחרת, חזית אראגון.
פחות
משנה אחר כך, באפריל 1938, כבר היה מילטון וולף המפקד האגדי של הבטליון, אחרי קרב
הנסיגה של גנדסה בו נהרג המפקד הקודם, מרימאן, ועימו מאות מלוחמי הבטליון, ביניהם
ג'ו.
*
...עם רוברט מרימאן,
מפקד הלינקולנים, המינגווי היה בידידות קרובה. הסברה המקובלת היא שדמותו של רוברט
ג'ורדן מ'למי צילצלו הפעמונים' מבוססת על מרימאן, והרבה סימנים תומכים בכך.
לי נראה, עם זאת, שהמודל העיקרי של
המינגווי לג'ורדן היה דווקא מילטון וולף, בימי מדריד אלה של קיץ 1937 עדיין מקלען
פשוט בן 21, אך כבר, לאחר קרב ברונט, מישהו שסומן כמיועד לגדולות, ועל כן זומן
להיפגש, בסוף יולי, עם 'המאסטרו' בקפה צ'יקוטה ברחוב גראן-ויה המדרידי.
מבחינת המינגווי היתה הפגישה 'אהבה ממבט
ראשון'. הוא התרשם עמוקות מוולף והפך למעריצו המושבע, ולאחר המלחמה כתב עליו את
הדברים ההבאים:
'תשעה מפקדים היו לבריגדת לינקולן
ולינקולן-וושינגטון. ארבעה נהרגו, ארבעה נפצעו. התשיעי, מילטון וולף, היה בן 22,
גבה קומה כלינקולן, כחוש וקודר כלינקולן, ואמיץ ומוכשר לא פחות ממפקדי הגדודים
בגטיסבורג [הקרב המפואר של מלחמת האזרחים האמריקאית. י"צ]. כבאורח נס הוא
נשאר חי ושלם, אותו נס שמשאיר עץ דקל עומד על עומדו שלם, לא פגוע, במקום בו עבר
הוריקן והחריב את הכל'.
דעתו של וולף על המינגווי לאחר הפגישה
היתה פחות נלהבת, עם זאת.
במכתב לחבר מברוקלין הוא כתב לאחריה:
'ארנסט הוא ילדותי בהרבה מובנים...
הוא ממש רוצה להיות מארטיר... יותר ממה שמתאים לסופרים... אני מעדיף הרבה יותר
לקרוא מה שסופרים כאלה כותבים מאשר להיות איתם'.
למעלה – המינגווי מסייע בחזית. למטה - בחזית עם מילטון וולף
אפשר לבקר את מילטון וולף. גם לדעת חבריו
הוא עשה שגיאות. לא במלחמת ספרד, אמנם, אך כן לאחריה. לעיתים הפעולות שלו היו
פזיזות מבחינה פוליטית. הנון קונפורמיזם העמוק, המיליטנטי שלו. התמיכה האדוקה בקו
הקומוניסטי הרוסי. ההצעה בימי ויאטנאם לסייע להו צ'י מין עם הלינקולנים המזדקנים
שלו (הו צ'י מין דחה את ההצעה, למרבה המזל).
אבל אף אחד לא חולק על היושר והמחוייבות
שלו לעקרונותיו.
לכן לביקורתו על חוסר האוטנטיות של
המינגווי יש משקל.
חוסר האוטנטיות הזה מתגלה בעוד אירוע
שהתרחש באותם חדשי אביב-קיץ 1937, בהם הלינקולנים לחמו בחזית מדריד, בעוד
המינגווי מייחצן אותם לעולם ממלון 'פלורידה', אירוע החושף מלבד הצד הנסתר של
המינגווי, גם פן נוסף, ידוע פחות, של מלחמת האזרחים עצמה.
פרשת רובלס - דוס פאסוס
חוזה רובלס היה פרופסור באוניברסיטת ג'ון
הופקינס האמריקנית, שמאלני, יליד ספרד.
מראשית המלחמה הוא היה בספרד והשתתף במאבק
הרפובליקני, אף כי ביטא עמדות עצמאיות שהביאו אותו לקונפליקט עם הקו הסטאליניסטי
שהלך וצבר יותר ויותר עוצמה.
היה לו חבר בשם ג'ון דוס פאסוס, סופר,
ידיד ותיק של המינגווי, שגם הוא תמך ברפובליקאים. דוס פאסוס, יחד עם המינגווי, היו
אמורים להפיק סרט תמיכה ברפובליקאים, 'אדמה ספרדית', ובתחילת אפריל נסע דוס פאסוס
למדריד כדי לעבוד שם עם המניגווי על התסריט, וכדי לקדם את הסרט בעזרת
קשרי חברו הספרדי-אמריקאי.
אלא שלפגישה שקבע שם עם רובלס,
הספרדי לא הופיע.
להפתעת דוס פאסוס, למרות שפרוייקט 'אדמה
ספרדית' כולו נועד לסייע להסברה הרפובליקנית, כל מאמציו להתחקות אחר עקבות החבר
הנעלם נתקלו בתגובות משתמטות, אפילו לעגניות, מצד הרשויות הרפובליקניות. לבסוף עלה
בידו לגלות, למרות ההכחשות, את האמת: אנשי ה נ.ק.ו.ד. הסטאליניסטי חיסלו את רובלס,
והתירוץ שלהם לכך היה שהוא התגלה כסוכן פאשיסטי. לדוס פאסוס היה ברור, עם
זאת, שמדובר בשקר, ושהסיבה האמיתית לחיסול היו דעותיו הנון קונפורמיסטיות.
למעלה - רובלס. למטה - אפריל 1937, מדריד, המינגווי מימין, דוס פאסוס משמאל, יוריס אוואנס, מפיק 'אדמה ספרדית', עם הגב למצלמה, סידני פראנקלין, לוחם השוורים האמריקאי, שני מימין
כשבא דוס פאסוס עם מימצאיו להמינגווי,
הסתבר לו שהמינגווי ידע מזה זמן על החיסול, ושזה לא נראה בעיניו נורא כל כך, ושגם
אם ההסבר של ה נ.ק.ו.ד היה שקר, כך סבר, בתוך 'הקונטקסט הרחב' של המלחמה זה נראה
לו כשקר שאפשר לסלוח עליו.
דוס פאסוס טען לעומתו - מה הטעם להילחם
למען ההומניזם, אם בדרך רומסים את ההומניזם, והמינגווי לעג ל'בכיינות'
ול'רכרוכיות' שלו.
דוס פאסוס הוכה בהלם, ממנו לעולם לא
התאושש. ההלם לא היה רק בגלל הרצחנות הסטאליניסטית, ולא רק בגלל האופורטוניזם
הרפובליקני, אלא גם, אולי בעיקר, בגלל האדישות, האכזריות, הרשעות, וחוסר האנושיות
של ידידו הטוב, איש הצדק והקידמה המינגווי.
ג'ורג פקר, עיתונאי שסיקר את הפרשה, פירש,
כמו מילטון וולף, את התנהגותו של המינגווי כנרקיסיזם. עבור המינגווי, הוא
טען, המלחמה היתה, בעיקרו של דבר, 'במה לפסיכודרמה של עצמו'. סטיבן קוך,
בספרו 'המינגווי, דוס פאסוס, והרצח של חוזה רובלס', מסביר את התנהגות המינגווי
במשיכתו לקשיחות ולעוצמה אותן ביטאה בעיניו הרצחנות של ה נ.ק.ו.ד, בעוד העמדה של
דוס פאסוס ייצגה עבורו 'נשיות', שכנראה לחלוטין לא היתה קבילה מבחינתו.
עבור המינגווי, 'ספורט', למשל, היה,
אקסלוסיבית, אחד מהשלושה: איגרוף, ציד\דייג, או מלחמת שוורים.
המינגווי (במכנסיים לבנות) מתגרה בשור בקורידה של פמפלונה, 1925
המלחמה בין השור למטאדור נשאה בעיני
המינגווי משמעות מטאפיזית. לבנו הבכור ג'ון 'ניקנור' הוא קרא על שם מטאדור מפורסם.
האלימות והמוות נמצאים במרכז רבים מספריו וגם בחייו האישיים. אביו, כידוע, התאבד
ביריה, וכך עשה הוא עצמו בגיל 62. אחיו ואחותו התאבדו גם הם, וכך גם נכדתו מרגו,
וכנראה גם בנו גרגורי (שהחליף את מינו, למרבה האירוניה, ומת, בכלא, כ'גלוריה'
המינגווי).
המינגווי עם בנו גרגורי ('גלוריה') במסע
צייד בסאן-ואלי, איידהו, 1941
אחוז הלם מהבגידה, שבור, עזב דוס פאסוס
בסוף אפריל את ספרד. בדרכו לצרפת הוא עצר לפגישה שנקבעה לו מראש. בלובי מלון
בברצלונה הוא פגש אנגלי גבה קומה, כחוש, מובס למראה, שהיה בחופשה בעיר לאחר שבילה
חודשים בחזית אראגון. זה היה ג'ורג' אורוול.
'דברים ששמעתי מניעים אותי לחשוב
שאתה אחד האנשים היחידים שמבינים מה מתרחש כאן', פתח אורוול את פגישתם.
לאחר הפגישה עזב דוס פאסוס את ספרד, וזמן
קצר לאחר מכן התחילו קרבות מאי 'הפנימיים' של ברצלונה [ריסוק האנטי-פאשיסטים
הטרוצקיסטים על ידי המימסד הרפובליקאי נשלט-סטאלין].
עד שפרצו הקרבות הללו אורוול, למרות
ביקורתו על הסטליניזציה של הרפובליקנים, התכוון להצטרף לבריגדות (שכפי שציינו היו נתונות מראשיתן, באמצעות הקואומינטרן, לפיקוד סטאליניסטי הדוק).
הקרבות שינו את דעתו - הוא החליט
להישאר עם הטרוצקיסטים הנרדפים.
לחבר קומוניסט ששאל אותו
לגבי תוכניתו להצטרף לבריגאדות, הוא אמר שהוא מופתע שהקומוניסטים [שליטי הצד
הרפובליקאי] עדיין מעוניינים בו. הרי בפרופגנדה שלהם הם הציגו את הטרוצקיסטים
כ'סוכנים פאשיסטים', הוא אמר...
זמן קצר לאחר מכן הוצאו הטרוצקיסטים אל
מחוץ לחוק, ואורוול (ואשתו) אך בעור שיניהם הצליחו להימלט לצרפת, נחלצים כך
ממאסר, אולי אף ממות.
הספרים שכתב אורוול מאוחר יותר, 'חוות
החיות' ו '1984' (וכמובן 'הומאג' לקאטאלוניה') מושפעים במידה רבה מחוויית אותם ימי
ברצלונה טראומטיים.
אורוול
*
לתיאור הזה של 'המינגווי שלא הכרתם',
שנכתב לפני שנה, יש גם פיאנלה... לפני כמה חודשים נוסף לחקירתי, באורח לא צפוי,
נדבך נוסף - היתה זו סקירת ה'גארדיאן' שנפלה לידי על ספר המסתמך על ארכיונים רוסיים ישנים שנפתחו
לאחרונה המגלה שמשך רוב
שנות מלחמת העולם השנייה, תחת הכינוי 'ארגו', עבד המינגווי עבור ה נ.ק.ו.ד...
יש לסייג, עם זאת: הדעה המקצועית של אנשי הביון הרוסיים על המרגל המינגווי
לא היתה טובה מזו של מילטון וולף והלינקולנים שלו על המינגווי הלוחם... איכות
האינפורמציה שסיפק נפלה בהרבה מרצונו לסייע, כך חשו מפעיליו, ומתישהו לקראת סוף
שנות הארבעים הם ויתרו על שירותיו... מיותר לציין שאותי החשיפה המרעישה לא הפילה
מהכסא...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: