יאיר, ניו יורק, הבלוג

[נכתב במקור למגאזין הרשת 'אחר' ז"ל]

בתקופת הלימודים באוניברסיטה היו לי הרבה מורים, אך רק משניים מהם באמת למדתי, ואחד מהם היה ארי, שלימד בשלוחת האוניברסיטה ב'אורנים'. הוא היה בן למשפחה ציונית דתית אריסטוקרטית, חוזר בשאלה שנשאר צמוד לשורשים הישיבתיים, אמן, ואינטלקטואל אמיתי, כלומר אדם שחותר כל חייו לדעת, ועם זאת מודע כל רגע לארעיות, לחלקיות הפאטתית, של ידיעתו. ומלבד כל אלה הוא גם היה איש שאי אפשר היה לא לאהוב.

הקורס היה על רבי אליעזר ורבי יהושע, וכדרכם של דיונים חז"ליים גלש לעוד חכמים. מטבע הדברים, במקום כמו 'אורנים' הדגש היה על ה'מפא"יניקים', כשרבי יהושע מככב, ולא בכדי. בדיונים עלתה גם, פה ושם, דמותו המיוסרת של 'אחר', אלישע בן אבויה, ואף שלא היה בפוקוס הקורס, חשתי שלו נתונה האהדה האמיתית של מורנו, שבמובנים מסויימים דמה לו מאוד – שניהם מרדו בהשקפה האוטוריטרית הדתית בה גדלו מילדות והפכו לאפיקורסים, אך אני חשבתי עם זאת שמדובר ביותר מזה – שבאמת 'אחר' היה לא רק בן דמותו של המורה, אלא גם זה שסלל לו את דרכו.

כידוע על פי גדולי היהדות העיקר האלוהי הגדול הוא 'את השנוא עליך לא תעשה לרעך'. ואין חולק גם על כך שאל עולם נטול-אתיקה היתה היהדות העברית-ישראלית זו שהחדירה לראשונה, באמצע האלף השני לפנה"ס, את העיקרון האתי המגולם במשפט המכונן.

אלף שנים אחר כך הורמה תרומה שניה, נכבדת לא פחות, לאנושיותנו, הפעם מהאגף היווני של הים התיכון, שגם עליה אין איש חולק: הפרדיגמה הפילוסופית, שבמרכזה ההנחה שרק ההכרה האנושית מאפשרת להבין את המציאות, וכך, במובן מסויים, גם לשלוט בה. אם תרצו, בצד האתיקה היהודית, הרגל השניה עליה ניצב ההומניזם המודרני של ימינו.

אפיקורוס

שני הרעיונות, באופן טבעי, ניצבו על מסלול התנגשות, אך היו כאלה שסברו שאפשר לחברם.

האיש שניסה לעשות זאת הכי ברצינות, לשיטתי, היה אלישע בן אבויה, ועל כך נענש קשות, נודה, הוחרם, והפך ל'אחר'. הניסיון נראה אם כן, על פניו, ככושל, אך בחינה מדוקדקת מגלה שלא כך היה.

אף שאחר עצמו נודה, הרעיון הנון קונפורמיסטי, החתרני, של עליונות ההכרה האנושית, הוחדר, תודות לו, אל תוך הקודקסים היהודיים האורתודוקסיים ביותר, וזה התבצע, מן הסתם, אף אם באורח 'נסתר', על ידי תלמידיו ותלמידי תלמידיו, בראשם רבי מאיר, 'הסטנדרט המשנאי', ורבי יוחנן, הרוח החיה של התלמוד הירושלמי, שידועים היו בחיבתם ל'חוכמה היוונית'. בימי הביניים קיבל החיבור היהודי-יווני לגיטימציה של גדולי הרבנים, ובעת החדשה הפך לא רק לתשתית היהדות הפרוגרסיבית, אלא לתשתית ההומניזם המודרני בכלל, אותו רואים אנו אל מול עינינו הולך ומשתלט על העולם.

שפינוזה

אך מעבר למימד האינטלקטואלי-רוחני, חשתי, מדובר היה כאן גם במימד הרגשי. אין לי ספק שהתהליך אותו עוברים חוזרים בשאלה אינו רק אידיאולוגי, אלא גם, אולי בעיקר, אקט טראומטי של קרע. של מרד. של ניפוץ המבנה ההיררכי האוטוריטטיבי שבשר מבשרו הם היו, ותמיד ייוותרו. וההיבט הרגשי הזה דיבר אלי כל כך כי אני עצמי עברתי אותו, אף אם אמנם במקרה שלי לבשה האוטוריטריות כסות אתית, לא דתית. (הקירבה הזאת, למעשה, היתה סיבה מרכזית לכך שכשנתקלתי באתר הזה [אתר מגאזין 'אחר'. י"צ] ביקשתי להצטרף אליו).

נדמה לי שכל זה מסביר מדוע חשבתי שאם מסתכלים אחורה אל המשעול בו צעד מורי ארי, מוצאים בו ניצב, בנקודת ההתחלה, רכוב על סוס, בודד, אבוד, את 'אחר'.

לפני מספר שבועות התווסף לקשר הזה עם 'אחר' עוד רובד, וזה קרה בעקבות הידיעה הטראגית על פרשת הרב אלון.

לא הכרתי את הרב ולא איש מתלמידיו, אך הכרתי את האח ארי, שכאמור אי אפשר היה לא לאהוב, ולא יכולתי לא להרגיש את הכאב בו נתון הוא בימים אלה. כשאני כותב זאת עכשיו עומדות בעיני דמעות.

הפרשה חיברה אותי למימד נוסף לא רק של 'אחר', אלא גם, מן הסתם, של ארי, שלי, וכנראה של כל אדם באשר הוא אדם.

באשר לרב מוטי אלון עצמו אין לי זכות דיבור. מדובר בדיני נפשות שכבוד וזהירות מופלגים יאים להם. רק זאת אומר: אני בטוח שהאיש יידון לכף זכות, לא רק בהיבט היורידי, אלא גם האנושי. אין לי שום הוכחה לכך חוץ מהיכרותי עם אחיו, אך עבורי, כמו שיש זכות אבות, יכולה להיות גם זכות אחים. זו לא אמירה שתהיה קבילה באיזשהו בית משפט, אך בשבילי היא קבילה.

כן מותר לי לדבר על האספקטים הכלליים של הפרשה.

אוטוריטריות היא אוטוריטריות, ומ'אחר' למדנו שתמיד כשיש אוטוריטריות יש גם אופציה של מרד, הפתוחה לכל מי שמוכן לשלם את המחיר.

לאוטוריטריות אינסוף וריאציות, ובמקרה של הרב אלון מדובר היה באוטוריטה דתית, כשאיסוריה מכוונים למיניות, עם דגש על המיניות ההומוסקסואלית.

בגדול, היחס של הדתות המונותאיסטיות למיניות האנושית הארצית, הממשית, עם המיגוון האינסופי שלה, עם פראותה משולחת הרסן, עם חייתיותה, היה מאז ומתמיד עויין.

אין תימה בכך.

ההמצאה הגאונית בת 3500 השנים של רודנות האל המונותיאיסטי היא שאיפשרה את הגושפנקה הבלתי ניתנת להפרכה שדרושה היתה כדי לקדם אג'נדה אתית-הומניסטית (במקרה הטוב) או כדי להגן על איזו שהיא פריבילגיה של מישהו במקרה הרע.

בשני המקרים עוצמת כוח הטבע הכביר הקרוי 'מין' לא יכלה לגור בשלום ביחד עם האוטוריטה של השליט העליון האלוהי, ועל כן נידונה לדיכוי.

גברים שהעזו להעביר את מרידתם בהפרדת המיניות מהדת מן המישור הסימבולי אל המישור הפיזי, כיעקב פרנק השבתאי, גורשו בחרפה מהיהדות.

נשים שמרדו בהפרדה הזאת כונו 'מכשפות', והועלו על המוקד, לכל אורך ההיסטוריה המונותיאיסטית, מתקופת שאול המלך ועד משפט סאלם במסצ'וסטס בסוף המאה ה 17

אף כי בנושא המיניות אין מדובר על איסורים יורידיים, אלא 'רק' על איסורים דתיים, אין המדובר, עבור אדם דתי, באיסורים חמורים פחות. בעיניים של הומניסט אתאיסטי, לעומת זאת, מבצעות הדתות המונותיסטיות במיניות האנושית מעשה כפייה, אונס, מעשה סדום, אם תרצו, שהדעת אינה יכולה ואינה רשאית לסבול. בהגדרה, הומניסט אתאיסטי מבסס את אמונתו על העיקר 'לא תעשה לרעך את השנוא עליך', אך את המעשה המיני, על כל סוגיו, כל עוד נעשה הוא בין אנשים בוגרים, מתוך הסכמה הדדית ומתוך רצון חופשי, אין הוא רשאי, לשיטתו, לראות כמעשה 'לא מוסרי'.

איני מאמין שיש דתי חושב אחד שיכול לא לראות שעירבוב מרכיב המין אל תוך הקוקטייל האתי הוא שעטנז של מין בשאינו מינו שאינו ניתן להגנה לוגית.

הדתי החושב, עם זאת, תמיד מוצא בכל זאת דרכים ליישב את הסתירה הבלתי ניתנת ליישוב, דרכים שעשויות להיראות מופרכות בעינינו, אך הגיוניות בעיניו, ובעניין אישי כמין זהו המבחן היחידי הקובע.

'אל תשפוט אדם עד שתגיע למקומו', ואת מקומו האמיתי של האדם רק האלוהים יודע. לא לנו המשפט.