[פוסט לזכר האינטלקטואל הפוליטי ארווינג קריסטול. פורסם במקור
במגאזין הרשת 'אחר' ז"ל]
בקיץ 2009 סיימתי לכתוב את המאמר. נשארה רק קצת עבודה על הרפראט, שממש
לא עמד בקריטריונים אקדמיים. לא היתה עם זאת התלבטות לגבי האיש אליו זה צריך היה להישלח.
היתה רק כתובת אחת: ארווינג קריסטול, וושינגטון די.סי. רק הוא. קריסטול כבר לא היה
ילד, ולא ידעתי מה מצבו הבריאותי, ולכן איתרתי גם כתובת של קרן וושינגטונית אותה גרטרוד
הימלפרב, אשתו, אינטלקטואלית ואקטיביסטית בפני עצמה, הריצה. התכוונתי לשלוח עותק
גם דרכה, ליתר ביטחון.
*
מאז שאני זוכר את עצמי ניסיתי להבין איך העולם עובד. היתה לחקירה
מטרה כפולה: גם להבין איך קרה לי מה שקרה, וגם בשביל להתמודד עם זה. להבין משהו
זה, במובן מסויים, קצת לשלוט בו. זה נותן איזושהי הרגשת עוצמה, שקצת מפצה על העוצמה
הממשית החסרה.
זה לקח שנים, ולבסוף הבנתי.
מאחר שהחקירה נסבה על הרוע האנושי, המימצאים, מטבע הדברים, עסקו
בגילגולי האתיקה האנושית, אם תרצו, בתולדות העיקר היהודי 'את השנוא עליך לא
תעשה לחברך'.
כדרכי, בחרתי להעניק לידע צורה של סיפור. סיפור בן שלושה
חלקים. דרמה. דרמה גדולה, מקושטת, כמו ערבסקה, בדרמות משנה קטנות.
החלק הראשון התחיל לפני מיליוני שנים, והיה ביולוגי ואנתרופולוגי.
הוא תיאר את היווצרות ההכרה האנושית, קפץ קדימה לראשית הביות, לחברות הראשונות של הרועים
ועובדי האדמה, לערי הממלכה המסופוטמיות, לעבדות הנרחבת, הסיסטמתית, ששררה בהן, לראשונה
בהיסטוריה, ואז לתגובת הנגד לעבדות הסיסטמתית הזאת, תגובת נגד שננקטה על ידי העברים-הישראלים,
שהיו במקום המתאים בזמן המתאים - יצירת האל המונותיאיסטי הראשון ויצירת האתיקה
האנושית.
החלק השני תיאר את המצוקה אליה נקלעו העברים-ישראלים בעקבות המצאת
האתיקה, והוא היה היסטורי-פסיכולוגי. במרכזו עמדה ההיווצרות של תופעה אנושית בעלת
שלוש פנים - 'אשמה', 'האשמה', וה'שעיר לעזאזל', כתגובה לדיסונאנס הבלתי נסבל
שהביאה בכנפיה האתיקה הצעירה שזה אך נולדה, והפיכת התופעה משולשת הפנים למרכז ההויה
האנושית.
החלק השלישי הביא את סיפורי אל ההווה, והיה בעיקרו פוליטי. הוא
הסביר את תופעת ה'רוע' אותה אנו רואים סביבנו בכל מקום, ובמוקדו עמדה הקורלציה
ההפוכה, הבלתי מתקבלת על הדעת, בין פרוגרסיביות פוליטית ובין נכונות לקחת אחריות
על חיינו.
מי שרוצה את הסיפור המפורט - הוא כאן.
מצוייד בסיפור שהסביר הכל, מצאתי את עצמי תוהה: או קיי. הבנת. מה
עכשיו?
היה לי ברור שזה סיפור חשוב ושימושי, ושכדי להפיצו אני צריך
שותפים, אך כאלה לא נמצאו. מי שראה לא ממש קלט. לא ממש הבין את הביג דיל.
האמת, ההסבר לכך שרוב אלה שנחשפו לא קלטו, היה גם כן חלק, אפילו
חלק מרכזי, של הסיפור, אך גם ההבנה הזאת לא סייעה. עדיין הייתי צריך שותפים.
פרויד, יהודי גמור, הבין, כך חשתי, אך לא עד הסוף. הוא מת שנתיים
לפני ועידת וואנזה, כך שאת מלוא עוצמת הרשע הוא החמיץ, למזלו. בכך, לצערנו, החמצנו
אנו את התובנות החדשות שהיה מן הסתם מוסר לנו, בעקבות השואה, באשר לטבע האדם.
אורוול הבין. בהחלט. אך גם הוא מת מזמן, ולעזור לא יכול היה.
הייתי אז כבר באמריקה, וגוגל כבר התחילה, אז נעזרתי בגוגל.
הסתבר, כמו שתמיד מסתבר עם גוגל, שכן יש פה ושם אנשים שמבינים מה
אתה רוצה. קומץ, אך יש. קראו להם נאו-קונסרבטיבים, נאוקונס, וכל אלה שהחזיקו
בעמדות פרוגרסיביות כמו שלי, תיעבו אותם עד אין קץ.
אך לי דווקא היתה אליהם סימפטיה.
הכי חיבבתי את שני זקני השבט הניאוקוני, פודהורץ וקריסטול.
על ארווינג קריסטול,
שנודע כ 'סנדק של הניאוקונס', כינוי שנטבע ב 1979 על ידי האסקוויר, הייתי רוצה
להרחיב בפוסט זה.
יליד 1920, ברוקלין, הוא אמנם היה כמה שנים צעיר מאבא שלי, אך בכל
זאת קצת קלטתי אותו כמין 'דמות אב'. בקטע האינטלקטואלי, הכוונה. הוא החליף המון
עמדות במהלך חייו, ובהחלט לא עם כולן הסכמתי, כגון הכבוד שרחש לפטריוטיזם, הסימפטיה
שלו לטקסים דתיים, השמרנות שלו בנושאי משפחה וסקס.
לא רק אני לא הסכמתי איתו בנושאים מרכזיים. הוא עצמו לא הסכים עם רבות
מעמדות העבר שלו, וניפנף בכך בגאווה מהולה בהומור עצמי: "מאז
שאני זוכר את עצמי", אמר, "הייתי ניאו משהו: ניאו-מרקסיסט,
ניאו-טרוצקיסט, ניאו-ליברל, ניאו-שמרן ומבחינה דתית תמיד ניאו-אורתודוקס. אפילו
כשהייתי ניאו-טרוצקיסט וניאו-מרקסיסט. בסוף אני אהיה פשוט ניאו, רק ניאו. זה הכל:
ניאו-מקף-שומדבר".
נדמה לי שהאמירה הזאת מבהירה למה כל כך חיבבתי אותו.
הוא היה דוקטרינר נוקשה שבכל רגע נתון נלחם בלהט על איזושהי עמדה,
כשהעמדות עצמן, כאמור, מתחלפות. ההסבר לפרדוקס לא טמון היה ביכולתו האינטקטואלית
הכבירה. היתה לו יכולת אינטלקטואלית כבירה, אך לא בהכרח גדולה משל ענקים כסארטר
וחומסקי. הנקודה היתה הנכונות שלו להפנות את היכולת האינטלקטואלית הזו לא רק
החוצה, אלא גם פנימה, כלפי העמדות של עצמו. זו יכולת נדירה. הרבה יותר משמקובל
להניח. את האינטלקט שלנו האבולוציה יצרה ככלי נשק, אך בפירוש לא ככלי נשק כנגד 'האני'
שלנו.
החקרנות, יש שיאמרו האגרסיביות האינטלקטואלית שלו הביאה אותו די
מוקדם לכפור באמונות המרקסיסטיות שהיו הבון-טון של החוגים הפרוגרסיביים (עם מרכז הכובד
היהודי, כמובן), אך הבעיה היתה שהוא לא נעצר שם. כמישהו שאין אלוהים בליבו הוא
המשיך הלאה, לשלב הבא, המסוכן באמת - לעימות עם הליברליזם עצמו. עם הביקורת של
הליברלים על 'הממשלה', 'המימסד', 'השיטה', לא היתה לו בעיה. לעומת זאת אל אי היכולת
הנפשית שלהם (אותה הוא ראה, בטעות, כבאג אינטלקטואלי) להתייחס בסקפטיות לעמדות של
עצמם מחד, ולקחת אחריות על המציאות מאידך, הוא התייחס בבוז, וכך מצא עצמו עד מהרה
מקים, יחד עם עוד קומץ, קבוצת נון-קונפורמיסטים שקראו תגר על הנון-קונפורמיזם
'הרשמי', החלול, הריק מתוכן, נושא שם הפרוגרסיביות לשוא, שנקרא 'השמאל'. ביותר
משמץ אירוניה כינו חברי הקבוצה את עצמם 'נאו-קונסרבטיבים', כינוי שסתר את עצמו
מיניי וביי.
'הבגידה' במימסד של כנסיית השמאל גררה תוצאות קשות - הניאוקונים
הפכו מנודים, מוקצים, בקרב החוגים האינטלקטואליים הנחשבים, האליטות התרבותיות,
האקדמיה, המדיה. למרבה הצרה, מאחר ולאמיתו של דבר בעומק ישותם הם כן נותרו עדיין, אחרי
ככלות הכל, חבורת ליברלים, אף אם 'ליברלים שכוייסו על ידי המציאות', וחמור אף יותר,
היו יהודים ברובם, הם נדחו, בו זמנית, גם על ידי השמרנים 'המקוריים' שעימם, האמת,
היה להם מעט מאוד משותף.
אבל כידוע, להיות במיעוט לא אומר בהכרח שאתה טועה... וגם להיות
מצורע ונרדף ושנוא לא אומר בהכרח שאתה טועה... כמעט הייתי אומר נהפוך הוא... אנשים
מטיבם הם רודפי צדק, אך מדובר קודם כל בצדק לעצמם, ולאחרים רק במידה וזה לא כרוך
בויתורים וקורבנות אישיים גדולים מדי... והם ממש כועסים כשמישהו אומר להם שגם אצלם
יש אנוכיות ואכזריות... תבדקו את הביוגרפיות של ירמיהו, מיכה, עמוס, ישו, ותראו
שאני צודק...
ירמיהו בחצר המטרה
ירמיהו, מיכה, עמוס אני אומר לא במקרה. ככה אני רואה את
הניאוקונים. נביאים מודרניים.
ללא ספק היה אצל קריסטול משהו אליטיסטי-בולשביקי. אף שהוקיר את
הקומון-סנס והאינטואיציה של האנשים הפשוטים הרבה יותר משל האינטלקטואלים, גם
באנשים הפשוטים הוא לא ממש בטח. ממלחמת העולם השניה, בה פגש לראשונה, ב'חיים
האמיתיים', את ה'עמך' האמריקנים מהמערב התיכון, האנטי-תיזה של ניו יורק 'היהודית' שלו,
הוא יצא עם אבחנה קריסטולית אופיינית (כלומר אבחנה לחלוטין לא צפוייה, ועם זאת
מעמיקה ומשכנעת) - "רק המשמעת הצבאית הנוקשה מנעה מהאנשים האלה [חבריו האמריקאים
'הרגילים'] לבזוז, לאנוס ולרצוח", אבחנה שהיתה מכוננת בעיצוב השקפת עולמו.
למעשה, גם התמיכה ההולכת וגוברת שלו במסגרות הדתיות נבעה לא רק מהתקדמות גילו, אלא
גם מראייתו את הטקסים הדתיים כמחסום היחיד מפני הפראות הטבעית של בני האדם, ועם
זאת, עד הסוף לא התברר: האם הוא עצמו בכלל האמין באלוהים?
העיתונים שייסד, ערך
וכתב (כגון האנקווירי, הפאבליק-אינטרסט, הקומנטרי) היו מעוטי תפוצה, וזה לא הטריד
אותו. בעיניו איכות הקוראים היתה חשובה ממספרם. "עם תפוצה של
כמה מאות עותקים", אמר, "בהחלט אפשר לשנות את העולם".
וזה מה שהוא אכן עשה. על אף חוסר הפופולריות החברתית של הנאו-קונסרבטיבים
עצמם, העמדה שלהם נחלה הצלחה מסחררת (כמובן, אף פעם ללא קרדיט), ואת המשפט הבא אני
אומר בראש צלול, ועם כל האחריות:
תוכנית הפעולה הניאוקונית, 'אתיקת הנביאים בפיך ובלבבך, ומקל החובלים
העבה בידך' כבר עברה את נקודת האל-חזור במבצע ההשתלטות שלה על העולם. אני משוכנע גם
שבטווח ההיסטורי יתכנס העולם אל קונצנזוס של הערכה חיובית להשתלטות הזאת, אף שלא
מדובר בדיל הניו-אייג'י של ישעיהו 'וגר זאב עם כבש', אלא בגירסה הרבה יותר ירודה,
כנראה המקסימום שהאנושות הכל-כך-לא-מושלמת שלנו אי פעם תהיה מסוגלת לעכל בלי להקיא.
החיבור הבלתי אפשרי הזה של חזון הנביאים האתי עם ראייה מפוכחת
לגמרי, נוקבת, אכזרית, של טבע האדם, היה מה שחיפשתי. בעיקרו של דבר, זו היתה גם
השורה התחתונה של תחקיר החיים שלי, אף אם מה שהם איתרו באופן כה מדוייק היה רק
נקודת התורפה (השמאליות המזוייפת), לא גורמיה.
הזהות הזו לא היתה הסיבה היחידה לכך, עם זאת, שהחלטתי לפנות דווקא אל
קריסטול. עם קריסטול, מלבד הדמיון בנאראטיב המרכזי, חשבתי שעשויים להתגלות עוד
קשרים. וזה גם לא היה רק הקשר היהודי שהופיע, במובהק, גם אצלו וגם אצלי. זה היה
משהו יותר מזה. משהו אישי. חשבתי, ועדיין אני חושב, שהיה סיכוי רב שקריסטול הכיר אישית
את הדוד שלי ג'ו.
אתם יודעים איך זה ישראלים... תמיד מנסים לקדם משהו דרך קשרים...
את השנתיים 1934-1935 ג'ו בילה באזור ניו יורק. חלק גדול מפעילותו
היתה לצנינים עבור המימסדים הניו יורקיים של שנות השלושים, כך שחלק לא מבוטל
מהשנתיים הללו הוא בילה בבתי סוהר. הוא התלבט בין הסוציאליסטים, הטרוצקיסטים,
והקומוניסטים, ולבסוף בחר באחרונים, בעיקר בגלל שבניגוד לאחרים, הם ממש עשו, למען
העובדים, השחורים, היהודים.
קריסטול הניו יורקי היה אז בן 15 בלבד, צעיר מדי לפעילות פוליטית, כאילו,
אך לא באמת – מדובר בגיל מכונן, בו האינטלקט והלהט האידיאליסטי בשיאם. שנתיים אחר כך,
ב 1937, יצא ג'ו למסע שלו לספרד, ממנו לא שב, ובדרך עבר בניו יורק, יחד עם עוד
עשרות. קריסטול היה אז בן 17. האם נפגשו אז? איני יודע. אין לי ספק, עם זאת, שזרם
הצעירים הנון-קונפורמיסטים, חלקם הגדול יהודים, שעבר בתקופה זאת דרך ניו יורק בדרך
לספרד, חלק גדול מהם, כמו ג'ו, ללא שוב, חרת רישום עז בקרב נערים ניו יורקיים פרוגרסיביים,
אידיאליסטים, מלאי להט, כקריסטול.
נדמה לי שההסברים הללו מבהירים מדוע התכוונתי לשלוח את המאמר דווקא
לקריסטול מייד כשאסיים את הרפראט. בפועל, בסופו של דבר, המאמר לא נשלח.
ב 18 לספטמבר 2009 בישרה התקשורת על מות ארווינג קריסטול מסיבוך של סרטן
ריאות. האם היה קורא אם לא היה חולה? איני יודע. כשכוחותיו היו עימו שיחרו לפתחו
אנשים גדולים ממני.
קריסטול עם ידיד
ואם היה קורא, האם היה עונה? מסייע? גם בזאת כלל איני בטוח. נושאים
רבים, כאמור, ראיתי אחרת ממנו. הוא היה אמנם הרפתקן אינטלקטואלי בלתי נלאה, אך האם
בגיל 89 עדיין היה פתוח לעוד הרפתקה?
כך או כך, האיש נפטר מן העולם, וחבל על דאבדין.
במקרה שלו אפשר לאמר בלב שלם:
מורשתו לא עברה מן העולם. מלוא כל הארץ עוד תהיה כבודה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: