יאיר, ניו יורק, הבלוג

סקייפגואטינג פוליטי: הפסאודו שמאל

בפרק הראשון תיארנו את יצירת האג'נדה האתית הראשונה על ידי העברים-ישראלים באלף השני לפנה"ס.

בפרק השני הראינו כיצד נוצר, כתגובה לאג'נדה החדשה, מנגנון הסקייפגואטינג, 'נוגדן האתיקה', וסקרנו את נזקיו לאדם. המנגנון תואר ברובד הפסיכולוגי, האישי, אבל כשהאישי מוכפל במיליוני וביליוני אנשים, מגיעים אל הרובד החברתי פוליטי. הרובד הזה, של המסות האנושיות הגדולות, הוא שיעמוד במרכז הפרק השלישי.

בפרק יוסבר כיצד התפתח המאבק בין שתי המהויות האנושיות, האתיקה והסקייפגואטינג, מאז האלף השני לפנה"ס ועד ימינו, כיצד הגיע המאבק למשבר ולמבוי הסתום המאפיינים אותו בעשרות השנים האחרונות, יתוארו הנזקים הכרוכים בו, ויובהר כיצד קשור כל זה לתופעה הפסיכו-פוליטית של 'הפסאודו שמאל'.

התפשטות הדמוקרטיה ההומניסטית 'השמאלית'

בסקירה נניח שני סוגי מנהיגים: 'מבקרים ומורי דרך אתיים', ו'שליטים טבעיים', כאשר המונח 'שליטים טבעיים' מכוון ל'זכרי האלפא' של הדיסצפלינה הביולוגית-אנתרופולוגית ול'מנהיגי המימשל' של הדיסצפלינה הסוציולוגית, והמנהיגים האתיים צומחים בקונטקסט הדומה לזה שתואר בפרק הראשון שעסק בהיווצרות האתיקה האנושית.

לפני יצירת הרעיון האתי הפן ההישרדותי של המודעות האנושית יוצג בקבוצות על ידי השליטים הטבעיים, 'זכרי האלפא' שלהן, בעוד הפן האתי, מטבע הדברים, לא יוצג. לאחר שצץ הרעיון החדשני יותר ויותר קבוצות התחילו לאמצו, ותמיד היה זה כאשר מישהו מחברי הקבוצה לא רק ראה את הערכים האתיים כחשובים, אלא אף ניחן ברצון וביכולת להצביע בפני הקבוצה היכן אין האתיקה שורה בה, ומה הדרך בה יש לנקוט כדי לתקן את הליקוי.

אנשים כאלה שלוקחים על עצמם לייצג את העמדה האתית בקבוצות יכונו כאן בשם 'שמאל'. דוגמאות בולטות לטיפוס האנושי הזה (שהתגלה תחילה, באופן טבעי, בעיקר בקרב הישראלים ממציאי האתיקה) ניתן לראות, בין השאר, אצל אישים כמשה, ישעיהו, עמוס, הילל, רבי עקיבא, ישו, שפינוזה, מרקס, גנדי, מרטין לותר קינג, הדלאי לאמה, וכו'.

הצלחת המנהיגים 'השמאליים'     

מאז המצאת הרעיון האתי התחוללו מאבקים בין שני סוגי המנהיגים על הדרך בה ראוי להנהיג קבוצות: הדרך 'הטבעית'-'פרימאטית'-'הישרדותית', או הדרך האתית. השליטים הטבעיים של הקבוצות לא חיבבו, מטבע הדברים, את המבקרים האתיים, ולעיתים קרובות אף רדפו והענישו אותם קשות, אך הקריאה האתית התגלתה כרבת כוח, וכך, למרות הרדיפות והעונשים, היא הצליחה לעורר את ההמונים לדרוש ולהשיג לעצמם יותר ויותר צדק. בחינה נכוחה תגלה בבירור: במהלך ההיסטוריה, מהאלף השני לפנה"ס ואילך, וביתר שאת בעידן המודרני, התקדמות אתית מרשימה ביותר הושגה, בעיקר בארצות המערב, בהן הצדק והדמוקרטיה הגיעו לרמה לא מבוטלת בעליל.   

שלושה תהליכים 'מקדמי דמוקרטיה' הרלבנטיים במיוחד למאמרנו יידונו כאן ביתר הרחבה:

* מקדם השינוי העיקרי, 'השמאל' - מעבר מהשמאל המסורתי, הזעום במספרו, לשמאל המוני

* יותר ויותר חילחול של חשיבה אתית-הומניסטית-שמאלית למחשבה של שליטים (דוגמאות: לינקולן, צ'רצ'יל, בלייר).

* התרחבות תפקידו של כלי השינוי החשוב, המדיה בקידום הרעיונות האתיים/שמאליים

שלושה תהליכים אלה סייעו רבות להאצת הקידום של האידיאולוגיה הדמוקרטית-אתית-הומניסטית ולהבאתה אל מה שנראה כהצלחה ברורה.

(מקדמי דמוקרטיה נוספים, כגון צמיחת המדע, הטכנולוגיה והאינטרנט, התפשטות הקפיטליזם והשוק החופשי, הגלובליזציה, וכו', שאינם רלבנטיים למאמרנו, לא יידונו כאן)

הבעייה.

היתה עם זאת בעיה, 'חסימה', בסיפור ההצלחה הזה, שהתבטאה ברמה הלא מספקת של הפרמטרים האתיים שהזכרנו בתחילת המאמר.

מנגנון הסקייפגואטינג מסביר חלק ממנה, החלק הפרסונלי-פסיכולוגי. החלק הסוציו-פוליטי, לעומת זאת, קשור למקדם הדמוקרטיזציה העיקרי של העולם, השמאל המערבי.

הבלם

אתיזציה-דמוקרטיזציה מהירה של העולם יכולה להתבצע רק בהובלה של חלקי עולם בהם הדמוקרטיה ההומניסטית היא כבר רבת עוצמה, קרי, המערב. ואכן, ברמה זאת או אחרת, רוב הדמוקרטיות המערביות מחוייבות ופועלות למען תהליך הדמוקרטיזציה העולמי.

אפקטיביות הפעולה, טוענים אנו, תלוייה עם זאת באחדות הפנימית שלהן בביצוע הדמוקרטיזציה. ברגע שבמערב תהיה אחדות בפעולה הזאת, העוצמה הכלכלית, הפוליטית, הטכנולוגית, המדעית, התקשורתית (המדיה), הצבאית, ובעיקר העוצמה המוסרית של חזון הדמוקרטיה האתית-הומניסטית שלהן, יחד עם השאיפה הקיימת באוכלוסיית שאר העולם לחופש ושיוויון, יבטיחו תהליך דמוקרטיזציה מהיר, בלתי ניתן לעצירה.

אלא שבדמוקרטיות המערביות אין שורה אחדות ביחס לתהליך הדמוקרטיזציה העולמי, והגורם הבולם את התהליך, לטענתנו, הוא הגוף העיקרי האמור לקדם אותו, קרי, השמאל המערבי.

'השתלטות עויינת'

איך ניתן להסביר את ההתנהלות המשונה הזאת של השמאל, המנוגדת לחלוטין לערכים אותם אמור הוא לייצג? 

התשובה שלנו לכך היא שמדובר במשהו דמוי 'השתלטות עויינת' אותה עבר השמאל מצד ישות שנקרא לה כאן 'הפסאודו שמאל' -  השמאל הלא אוטנטי.

הפסאודו שמאל הזה, על פי תיזת המאמר, השתלט בעשרות השנים האחרונות על החלקה האידיאולוגית של השמאל המערבי, ומן 'השטח האידיאולוגי הכבוש' הזה הוא חבר אל המדיה, ובכך רכש לעצמו כוח השפעה רב על ההמון, בו הוא משתמש לבלימת כל ניסיון משמעותי לדמוקרטיזציה והומניזציה של העולם[81]. מה שהופך את השמאל האמיתי ל'פסאודו שמאל' הוא מנגנון הסקייפגואטינג, והפסאודו שמאל מנוהל-הסקייפגואטינג הזה, הוא הוא חסם הדמוקרטיזציה העולמי העיקרי היום, שכל עוד לא יזוהה, יובן, וייבלם לא יניח לעולם להפוך לדמוקרטי ואתי באמת.

הפסאודו שמאל – קווים לדמותו

זמן ומרחב

הפסאודו שמאל, על פי הגדרתנו, זקוק לקונטקסט של דמוקרטיה משגשגת ובעלת עוצמה כדי להתקיים, ועל כן מדובר בתופעה המיוחדת לדמוקרטיות המערביות שלאחר מלחמת העולם השניה. (אישים כלנין, מאו, קסטרו, צ'אוואס, לדוגמה, התומכים באופן גלוי בהגבלת החופש ולא מנסים ליצור אפילו מראית עיין של דמוקרטיה 'מערבית', חסרים את מרכיב ה'פסאודו', ולפיכך אינם נכללים בהגדרה)

תאור כללי

בתוך ההתרחבות העצומה של השמאל המערבי בעידן המודרני לא קל להבחין בקיומם של שני סוגי השמאל, השונים כל כך במהותם, אך דומים כל כך בחיצוניותם.

כמו השמאל האמיתי, גם הפסאודו שמאל רואה את תפקידו כספק של ביקורת והנהגה אתית, וכמו השמאל האמיתי, גם הפסאודו באמת ובתמים משוכנע באוטנטיות העמדה האתית שלו.

אך ישנו הבדל מהותי:

בעוד השמאל האמיתי משרת את האתיקה ההומניסטית, הפסאודו שמאל משתמש בה לצרכיו.

הוא משוכנע באתיות המניע שלו, אך מופעל על ידי מניעים אחרים לגמרי, רגשיים, לא מודעים, 'פרימאטיים', המנוגדים לטיעון האתי שמסתיר אותם. פסאודו שמאליות נשמעת רציונאלית ולוגית, אך אין היא כזו. הביטוי שלה הוא פוליטי, אך בגרעינה מצוי משהו אחר: מנגנון הסקייפגואטינג.

המאפיינים הפסאודו שמאליים הבסיסיים

אם 'טריק' השמאל האמיתי היה להשתמש בתוצר הלוואי של האינטלקט (יכולת האבחנה האתית) כנגד התוצר העיקרי (שיכלול האגרסיביות ההישרדותית), הטריק (הלא מודע) של הפסאודו שמאל מתוחכם הרבה יותר:

ב'הפוך על הפוך' אינטלקטואלי מרהיב משתמש הוא בטיעון האתי האנטי-כוחני כדי לתקוף ביתר עוצמה וכדי לרכוש לעצמו כוח.  

בביצוע הטריק הזה מסתייע הפסאודו שמאל בשלושה אלמנטים:

בשימוש המסיבי שהוא עושה במנגנון ה'סקייפגואטינג', באפיל העצום של הפעולה הלא אתית בקרב ההמון, ובסימביוזה ההדוקה שיש לו עם המדיה.

כל השלושה יידונו ביתר פירוט בהמשך.

ה'מניעים הנסתרים' של הפסאודו שמאל

(סעיף זה יפרט את מה שתואר בקצרה בפרק הקודם בעניין הדיסוננס אותו נועד מנגנון הסקייפגואטינג ליישב).

ציינו שהעמדה האתית של הפסאודו שמאל אינה אוטנטית. מהם אם כן המניעים האוטנטיים המוסתרים תחת הטיעון האתי?

לטענתנו מדובר בקבוצה של מניעים הניזונים משני מקורות:

* חלקים ביולוגיים, 'פרימיטיביים', 'הישרדותיים', שנותרו בנו מן העידן הקדום של קיומנו הפרימאטי

* חוסר יכולת אמוציונאלי מובנה של היצור האנושי לטפל באופן מודע ובוגר באספקטים המאיימים של החלקים הפרימיטיביים שלו.

יכולות להיות וריאציות וקומבינציות רבות של המניעים האלה, ועקב מקורם הביולוגי קיים בהם לעיתים גם הבדל בין מופעים 'גבריים' ו'נשיים', וכך, כל רשימה שנביא נידונה למידת מה של סכמטיזציה. כל המניעים רגשיים ולא מודעים. כולם לא רק אינם נובעים מהדחף האתי, אלא אף מתנגשים בו. וכולם רבי כוח והשפעה לאין ערוך יותר מהטיעון 'הרשמי' המנסה להסתירם. (וראוי להוסיף כאן עוד: מדובר במניעים שמצויים, במידה זו או אחרת, אצל כל אחד, ולפיכך אפשר לראותם גם כ'פוטנציאל פסאודו-שמאלי אוניברסלי', אינטגרלי, של האדם באשר הוא).

מניעים כללים

הרגש האנטי-אתי     אצל הפסאודו שמאל מחוברים בדרך כלל מחוייבות אתית קוגניטיבית חזקה יחד עם סירוב רגשי נחוש לשלם את המחיר הכבד הכרוך במחוייבות הזאת.

סירוב לקבל את העולם האמיתי     הסירוב הילדותי, האגוצנטרי, להשלים עם כך שבניגוד לתמונה 'המלאכית' הוורודה שהובטחה לנו בילדותנו, בבסיס 'הטבעי', הפרימאטי, של החברה האנושית, עומדת ברוטאליות הישרדותית (מניע זה הוא מקור חשוב להתנגדות 'האידיאולוגית' של הפסאודו שמאל לקפיטליזם, כמו גם להתנגדותו לאסרטיביות בטחונית כמו זו של בוש).

סירוב לקבל את עצמנו     הסירוב העקשני להסתכל נכוחה ולקחת אחריות על כמה חלקים 'הישרדותיים', 'פרימאטיים' שלנו (כגון אנוכיות, תוקפנות, ברוטליות, עצלנות, חמדנות, פחדנות, אי יושר, בוגדנות, תקיפת השונה, וכו') המתנגשים בערכינו ההומניסטיים. 

'העדר' ו'השבט'    מניעים 'שבטיים' ו'עדריים'.

המנהיג    נהיית ההמון אחר המנהיג (דוגמא עכשווית: ה'אובאמניה')

פופולריות     השאיפה לרכישת פופולריות ואהבה אצל ההמון

כוח     השאיפה לביטוי מלוא עוצמת 'האני'

הפחד     הפחד מהיות נשלט, מותקף, מושמד (רגשית ו/או פיזית) על ידי בעלי הכוח של הקבוצה

שינוי     הקושי לבצע שינוי רדיקלי של המבנים הקונספטואליים אותם בנינו לעצמנו בעמל וזמן כה רבים.

היות צודק (אינטלקטואלית)    השאיפה לתחושת העוצמה הנובעת מהיותנו 'הכי צודקים' אינטלקטואלית

היות צודק (מוסרית)     השאיפה לתחושת העוצמה הנובעת מהיותנו 'הכי צודקים' מוסרית

מניעים 'נשיים' (בעיקרם)

קורבנות     מערכה אתית כרוכה לעיתים, מטבע הדברים, באובדן בני זוג ובנים

חמלה מול צדק    ברוטליות הצדק ה'גברי' המתנגשת עם רגש החמלה 'הנשי'

רגשיות מול לוגיות    מרד 'הרגשיות' בשתלטנות העמדה הלוגית

פמיניזם     עויינות הפמיניסטית אל עצמה (המושלכת אל אחרים) הנובעת מהניגוד בין המשיכה הנקבית והדחייה האנושית שהיא חשה כלפי האדנות המצ'ואית המיוצגת ב'זכר האלפא'.

מניעים 'גבריים' (בעיקרם)

הצייד     השאיפה לביטוי יצר הצייד והתוקפנות הזכרית (ה'קילר אינסטינקט')

מנהיגות     השאיפה להנהיג את הקבוצה (אך ללא האחריות)

'זכר הביתא' מול 'זכר האלפא'     עויינות 'זכר הביתא' של הקבוצה אל 'זכר האלפא' שלה (כאשר 'זכרי האלפא' במקרה שלנו הם שליטי הדמוקרטיות המערביות, ו'זכרי הביתא' עשויים להיות מנהיגים כבירי אינטלקט ואגו כסארטר, חומסקי, שריד, וכו').

שנאה

כל המניעים הללו משמשים בעירבוביה, על פי תפיסת המאמר, כתשתית האמוציונלית האמיתית של הפעולה הפסאודו שמאלית המסתתרת מאחרי הפסאדה הכביכול אתית.

מה שחשוב במיוחד, עם זאת, לדיוננו העוסק בהשלכות החברתיות והפוליטיות של הסקייפגואטינג ושל ההתנהלות הפסאודו שמאלית, זה 'השורה התחתונה', ה'מגה מניע', 'הוקטור המשוקלל' הרגשי אליו מתנקזים כל המניעים הבודדים שתוארו למעלה.

נראה לנו שה'מגה מניע' הזה הוא השנאה.

שנאה עזה, חסרת פשרות, עקשנית, כלפי כל יחיד או גוף המהינים להתנגד לעמדה הפסאודו שמאלית.

קשר הפסאודו שמאל לסקייפגואטינג

ציינו קודם את האוניברסליות של מנגנון הסקייפגואטינג, ובמקביל ציינו גם את הקשר הייחודי שלו עם יחידים וקבוצות המצויינים באינטלקט ובאתיות החזקים שלהם.

הקשר המיוחד הזה לא יצא לפועל באופן מאסיבי, עם זאת, לפני אמצע המאה ה 20.

הסיבה לפער היא בכך שאף שהאתיקה והסקייפגואטינג התממשו כבר באלף השני לפני הספירה, היה זה רק אחרי מלחמת העולם השנייה שהאתיקה ההומניסטית הפכה לאורים ותומים האידיאולוגי בחלקים גדולים של העולם (המערב), ורק אז נחשפו לראשונה מאסות ההמון הגדולות ללחץ אמיתי, מאסיבי, לאמץ באופן פרקטי את האידיאולוגיה האתית-הומניסטית.

תגובת ההמונים (לא כולם, אך כן חלק גדול מהם) היתה מיידית:

הם לכאורה הפכו ל'שמאל', ולמעשה הפעילו את מנגנון הסקייפגואטינג הטמון בהם בכל עוצמתו, והפכו כך מיניי וביי להמון הפסאודו-שמאלי הממלא בעשרות השנים האחרונות את כיכרות המערב.

פסאודו שמאל   =  שמאל + סקייפגואטינג

למעשה, לדעתנו קשר שתי התופעות האנושיות, הפסאודו-שמאל הפוליטי, והסקייפגואינג הפסיכולוגי, מהותי כל כך, שיתיר לנו לטעון שסקייפגואטינג הוא המאפיין המובהק ביותר של הפסאודו שמאל, והפסאודו שמאל הוא המבטא המובהק ביותר של תופעת הסקייפגואטינג.

הזיווג של שתי התופעות הללו נוצר מתוך קונטקסט ביולוגי, לא אתי, אולם היו לו השלכות אתיות קשות:

לטענתנו הוא זה שמספק את עיקר העוצמה לחסמי הדמוקרטיזציה וההומניזציה של עולמנו היום.

פסאודו שמאל ו'תקינות הפוליטית'

דוגמת סקייפגואטינג פסאודו שמאלי כבדת משקל הראוייה לאיזכור מיוחד היא מוסד 'התקינות הפוליטית', בה הפסאודו שמאלן מוקיע כ'לא תקין' ו'מתועב' כל ביטוי (במחקר, דיבור, ואף במחשבה או רגש) המעיז להתייחס לחלקים ה'פרימאטיים' שלנו (הבדלי גזע ומגדר, תחרותיות, שבטיות, אגרסיביות, אנוכיות וכו') כאל חלק אימננטי, בלתי נמנע, (אף אם לא בהכרח סימפטי), של אנושיותנו.

התקינות הפוליטית מכחישה את ההבדל בין הכרה וביטוי הצדדים הפרימאטיים הללו ובין מסירת הובלת ה'אני' להם, ובכך מספקת לפסאודו שמאלן כמה רווחים חשובים:

* הפרדה בין 'האני' של המוקיע (הפסאודו שמאלן) ובין תוכן הדברים של המוקע (המאיים באופן כלשהו על הדימוי העצמי הפסאודו שמאלי)

* טיפוח סטיגמת ה'רוע' של המוקע המאפשרת השלכת 'הרוע הפנימי' של המוקיע עליו

* תחושת 'גיבוש קבוצתי' ו'השתייכות' המושגים באמצעות הנידוי והרדיפה הקבוצתית

* השגת כוח ושליטה למנהיג באמצעות הובלת התוקפנות הקבוצתית

הפסאודו-שמאל והמדיה

כפי שציינו, עוד מאפיין חשוב של הפסאודו שמאל הוא הקשר שלו עם המדיה.

אנו מניחים ששדה הקרב העיקרי לדמוקרטיזציה של העולם הוא דעת הקהל המערבית, ושכלי מרכזי בו יש להשתמש כדי לנצח בקרב הזה הוא המדיה. זה הוא ההקשר לטיעון שסימביוזה הדוקה עם המדיה היא גורם מרכזי נוסף שמאפשר את ההשפעה העצומה שיש לפסאודו שמאל על העולם.

הסעיפים הבאים יפרטו זאת.

הפסאודו שמאל והמדיה - הקשר האוטנטי

הפסאודו שמאל, כמו המדיה, מהווים שניהם מרכיבים חיוניים בביקורת האתית-הומניסטית על המימשלים, וברמה המודעת מצויידים אכן שניהם במחוייבות אמיתית למשימתם. הביקורת האפקטיבית שהצמד מייצר והתפקיד החשוב שהיה ויש לו בקידום המרשים של המערב אל יותר צדק ודמוקרטיה זכאים להכרה והערכה.

למרבה הצער, התוצר החיובי הזה מייצג רק צד אחד של הזיווג.

הפסאודו שמאל והמדיה - הברית הלא קדושה

ציינו למעלה שההמון כפי שאנו תופשים אותו הוא פסיבי וניתן להובלה לכל כיוון. ניתן לפנות אליו דרך חלקיו המעולים ולהובילו אל גבהים אנושיים, וזו היתה מאז ומתמיד דרך ההנהגה של השמאל, אלא שדרך זו היתה מפרכת, מתסכלת ומסוכנת, בעוד דרך ההנהגה הקלה, הטבעית, 'דרך הדיפולט', פנתה דווקא אל החלקים הנמוכים, הפרימאטיים שלו (אנוכיות, זעם, שנאה, פחדים, לעג לאחר, וכו').

מלבד הקשר החיובי שתואר בסעיף הקודם, טוענים אנו, ניתנת בהחלט לאיבחון גם פנייה 'נמוכה' כזו אל ההמון, פנייה המחברת בין החלקים הלא אוטנטיים של הפסאודו שמאל והמדיה.

הבה נבחן את חוסרי האוטנטיות המתגלים בזיווג.

המדיה מבקרת את המימשל בשם העקרונות האתיים, אך באמת מופעלת בעיקרו של דבר על ידי מניע אחר - מכירות. במהותה אין המדיה אתית ואינה לא אתית. היא צינור שמשכיר עצמו למרבה במחיר. למועסקיה היא מציעה את הדיל 'הבא רייטינג וקבל כוח, השפעה ופופולריות', ואת התוכן שלה היא מתעלת (מתוך כורח כלכלי) לדיאלוג 'נמוך', לחלוטין לא אתי, עם ההמון. 

ובאשר לחוסר האוטנטיות של הפסאודו שמאל, זה כבר תואר למעלה, בסעיף 'מניעיו הנסתרים של הפסאודו שמאל', ורבים מהמניעים המובאים שם באים לביטוי בפנייה אל ההמון המתבצעת באמצעות המדיה.

אחד המניעים 'הנסתרים' המובאים שם חשוב במיוחד לענייננו:

התשוקה האינפנטילית של הפסאודו שמאל לכוח נטול אחריות.

מימשלים חייבים להציג תוכנית פעולה קונקרטית, תכנית 'עשה' שהיא תמיד, בהגדרה, 'הרע במיעוטו', ותמיד כוללת פשרות וחסרונות. באמצעות הקשר עם ההמון שהמדיה מספקת לו, מתמקד הפסאודו שמאל בתקיפת חסרונות תוכניות הפעולה המימשלית, ובהם בלבד, וכך צובר לו שפע כוח ואהדה אצל ההמון הזה.

זיווג הפסאודו שמאל עם המדיה יצר סיטואציית ווין-ווין ברורה: הפסאודו מספק למדיה משהו שמוכר – פופוליזם, אגרסיביות, לעג, שנאה, חרדות, כולם אתיים בחיצוניותם וסקייפגואטיים במהותם, והמדיה, מצידה, מספקת לפסאודו שמאל שפע אפשרויות לביקורת אגרסיבית, לפופלריות, לכוח, וכבונוס, בהיותה ישות מבקרת, לא מבצעת, אין היא מציגה לו דרישה כלשהי ללקיחת אחריות אמיתית.

תוצאות הקשר 'הנמוך' הזה בין הפסאודו שמאל והמדיה היו רבות עוצמה, אך מדובר בעוצמה דסטרוקטיבית –

העוצמה שתרמה ותורמת הרבה ליכולת הפסאודו שמאל לבלום את הדמוקרטיזציה וההומניזציה של העולם.

ההמון והמנהיג הפסאודו שמאליים

מרכזית בדיוננו היא האבחנה בין ההמון ובין המנהיג הפסאודו שמאליים.

ההמון הפסאודו שמאלי

נכון שה'שמאליות' נדחפה מראשיתה על ידי מנהיגים שמאליים, אולם היכן שהיא אמורה להיות מיושמת זה בקרב ההמון.

ציינו למעלה את 'הדיפולט' ה'פרימאטי', ההישרדותי, הלא אתי של ההמון, והזכרנו אבחנה בין שתי דרגות האתיות, 'הצדק' ההימנעותי ('את השנוא עליך לא תעשה לרעך'), ו'האחווה' האקטיבית ('ואהבת לרעך כמוך'), ובשלב זה של הדיון באתיות של ההמון ראוי להוסיף עוד אבחנה:

בקונטקסט של יישום האתיקה אצל ההמון, שתי הדרגות האתיות אינן שוות. ההבדל ביניהן גדול. בעוד השגת הדרגה הראשונה קלה ו'טבעית' ביחס, הנה השגתה של השנייה היא משימה 'לא טבעית', כמעט לא אנושית. קל לאין ערוך יותר לשכנע את ההמון שמגיע לו שיוויון וחופש מאשר להעלות אותו אל רמה של אחווה, שמשמעה במקרים רבים נתינה לאחרים ממה שיש לו, לעיתים אף תוך הקרבה וסיכון עצמי.

זה ההסבר לכך שבעוד הדרגה הראשונה, 'הצדק', קנתה לה אחיזה חזקה אצל ההמון המערבי, הנה את דרגת 'האחווה' הוא אימץ הרבה פחות.

וזאת גם הסיבה לכך שכל אימת שמימשל מערבי מעז לנקוט בפעולה 'אחוותית' עולמית, אין קל מלשכנע את ההמון לנטוש במהירות את תמיכתו ב'שיגעון' הזה של הערבות ההדדית והפעולה למען האחרים.

ההמון למעשה רק מחכה לטיעון שייראה אתי מספיק כדי שיתיר לו להשתחרר מעול הפעולה הפילנטרופית.

ומה נראה משכנע יותר מטיעון אתי (כביכול) וסקייפגואטי (למעשה) להפסקת הפעולה האחוותית היוצא ממי שנראה כמו הגבורה האתית בכבודה ובעצמה, הלא הוא המנהיג הפסאודו שמאלי?

בנוסף לשימוש בסקייפגואטינג ובמדיה, טוענים אנו, מהווה הכמיהה הזאת של ההמון לטיעון-המשחרר-מאתיות גורם עיקרי נוסף המסייע לפסאודו שמאל לבלום כל נסיון אתיזציה עולמי משמעותי.

המנהיג הפסאודו שמאלי

ההמון והמנהיג הפסאודו שמאלי משלימים זה את זה באופן מוחלט:

המנהיג הפסאודו שמאלי מאפשר להמון להתנער מהאג'נדה האתית ועדיין להיראות ולהרגיש אתי, וההמון מספק למנהיג הפסאודו שמאלי את הכוח וההערצה להם הוא כה זקוק.

ההמון יכול לפעול באופן אתי, אך זה אינו הדיפולט שלו. זה חריג, וכדי שהחריג יתרחש, זקוק ההמון למנהיגות אתית אמיתית.

אולם מי שמספק לו את המנהיגות הוא המנהיג הפסאודו שמאלי.

את המנהיג הפסאודו שמאלי אנו מוצאים כשהוא ניצב אל מול העולם עם הרבה כוח פוליטי, אך לחלוטין נשלט על ידי מניעים ומנגנונים לא מודעים, וכשהוא שרוי באימפוטנציה אתית גמורה.

לא כמו מנהיגים שמאליים אמיתיים, המנהיג הפסאודו שמאלי לא מוביל, אלא מובל על ידי ההמון. בעוד כוחו עומד לו לחסום פעולות מימשל, לעיתים אפילו לסייע בהפלתו כשאינו מספק את תשוקות ההמון, הנה להעלות את ההמון אל רמה אנושית גבוהה נבצר ממנו כליל.

מאחר ואינו מציב דרישה אתית לעצמו, יכול המנהיג הפסאודו שמאלי לדבר עם ההמון על 'הקיפוח שלו' ועל 'מה שמגיע לו', אך לא לדרוש ממנו איזו שהיא דרישה אתית. ומאחר ומניעיו שלו אנוכיים, אין הוא יכול לדרוש מן ההמון נדיבות ואחווה, לא בתוך הקבוצות שלהם, ובוודאי לא כלפי קבוצות חיצוניות בחלקי עולם אחרים, שגורלם לא שפר עליהם להינות ממתנות הדמוקרטיה.

אולם מלבד אימפוטנציה אתית יש בפעולת המנהיג פסאודו שמאלי מימד נוסף:

חמוש במסווה הכביכול אתי, בכוח שקיבל מחבירתו עם המדיה, וברתיעת ההמון מפעולה אתית, מסוגל המנהיג הפסאודו שמאלי לחבל קשות, ואכן הוא מחבל קשות, בכל נסיון משמעותי לדמוקרטיזציה של העולם המתבצע על ידי איזה שהוא גורם אחר שכן מעוניין ומסוגל לבצע נסיון כזה.

הבה נבחן מקרוב מה קורה במאבקים אתיים גלובליים שכאלה.

הדילמה  

העלאת עולם שבסיסו 'הטבעי' ברוטאלי אל גבהים אתיים דורשת קרב קשה, והמחיר עבור כל הישג אתי עולמי הוא כבד. האם יוביל המנהיג את ההמון ללחום את הקרב האתי, או האם ישתמש בכובד המחיר כדי לרכוש כוח ופופולריות אצל ההמון באמצעות שיכנועו לנטוש את המערכה הכבדה?

זוהי אבן הבוחן המהותית לאתיותו של מנהיג, הנוקבת עד תהום נפשו. ומאחר והמנהיג האתי הוא זה הקובע את הנאראטיב שבעקבותיו יצעד ההמון, חיוני להבין את המניעים העמוקים, הנסתרים שלו בסיטואציה הזאת.

ילדותו של מנהיג פסאודו שמאלי

כשרון המנהיגות, ובעיקר האינטלקט רב העוצמה של המנהיג הפסאודו שמאלי הם שהועידוהו להנהגה.

אבל אותו אינטלקט עצמו שהועידו להנהגה הוא גם זה שכפה עליו את ההכרה המכאיבה שהעוצמה המנהיגותית היחידה המותרת מנקודת מבט אתית היא זו המשרתת לא את המנהיג, אלא את מונהגיו.

למרות הציווי הזה, כבר בתקופה מוקדמת של חייו החליט המנהיג הפסאודו שמאלי החלטה מהותית (אף אם לחלוטין לא מודעת), שמאז לאורה מתנהלים חייו:

באותו כוח אינטלקטואלי עצמו שמנסה לכפות עליו נתיב אתי הוא ישתמש כדי למרוד בצו האתי וכדי להכפיף את חייו לצו אחר, הצוו של אנוכיותו הילדותית, תוקפנותו הזכרית, תאוות הכוח והתהילה שלו, צוו ה'איד' שלו שדורש קרב, לא שלום. הבסה, לא פשרה. ויכוח, לא דיאלוג. פירמידה שהוא בראשה, לא מרכזי כוח רבים, מתחרים. היררכיה, לא צוות. הקטנת האחרים, לא טיפוח גדולתם. תהילה, לא עבודה יום יומית אפורה.

ענווה לא נועדה ל'איד' הזוהר שלו. הפרוז'קטור חייב להיות מכוון אליו. לעולם לא אל מישהו אחר.

בחירה מקצועית חכמה מאפשרת לו להגשים את תשוקותיו:

המנהיג הפסאודו שמאלי כמעט תמיד מתמרן ומנווט את מנהיגותו לעמדה של מבקר העושים, לא לעמדת מנהיג העושים, (והמקרים הבודדים בהם הוא כן מגיע לעמדה שלטונית-ביצועית מסתיימים באחד מהשניים: המציאות כופה עליו 'ללכלך את ידיו' (ובכך לאבד את 'פסאודואיותו'), או שהוא נבעט החוצה על ידי ההמון לאחר קדנציה קצרה, מחפירה).

עמדת הביקורת הזאת יכולה להתיישם בתחומי התרבות,האמנות, האקדמיה, הפוליטיקה (האופוזיציונית!), ואולם דומה שהעיסוק החביב ביותר על המנהיג הפסאודו שמאלי יהיה תחום הביקורת המובהק ביותר, דהיינו המדיה.

הנתיב הביקורתי מעניק למנהיג הפסאודו שמאלי בדיוק את מה שהוא מבקש:

כוח נטול אחריות.

דילמה שלטונית אמיתית הרי אף פעם אינה בין טוב ורע, אלא תמיד בין רע לעוד יותר רע. מעשה שלטוני מחייב הרי, בהגדרה, 'להתלכלך'. לעשות את הרע (כדי למנוע רע גדול יותר).

עדיף להימנע מזה, הוא סבור. עדיף להיות המבקר, המתלונן, לא המנהיג המיישם.

ועם זאת העמדה הזאת חיונית.

עמדה שלא רק מאפשרת לו לבטא את מנהיגותו במה שבו כוחו רב יותר מכל אחד אחר, אלא גם מספקת לחברה עצמה משהו יקר מפז:

ביקורת אתית נשכנית על השליט שלה.

מדובר כאן אם כן בעמדה שמאפשרת תרומה גדולה וקונסטרוקטיבית של המנהיג הפסאודו שמאלי.

'המלך הפילוסוף'    

פרדוקסלית, בעייתו של המנהיג הפסאודו שמאלי מתעוררת דווקא כשמתרחש האירוע הנדיר בו שליטו, במקום שילך בדרך החביבה על שליטים מימים ימימה, דהיינו דרך השליטה הכוחנית, פונה דווקא אל הדרך האחרת ומנסה להחדיר עקרונות אתיים-הומניסטיים אל תחום השליטה שלו (להלן יכונה כאן שליט נאור כזה 'מלך פילוסוף', או 'שליט אתי').

זאת הסיטואציה בה נחשף ההבדל בין המנהיג הפסאודו שמאלי למנהיג שמאלי אמיתי.

מנהיג שמאלי אמיתי יברך ויתמוך בפעולה האתית של השליט, שבדיוק לשכמותה הוא חותר. אך שונה היא תגובת המנהיג הפסאודו שמאלי:

במקום לברך ולתמוך בפעולה האתית הוא יתקוף אותה באמירה 'סקייפגואטית', משהו כמו 'מדובר שוב באינטרסנטיות תוקפנית', ויעשה כל שלאל ידו לגדוע אותה באיבה.

כדי להבין את ההתנהגות הזאת של המנהיג הפסאודו שמאלי, יש לבחון מקרוב כמה אספקטים נוספים באישיותו בהם לא דנו עד כה.

'זכר הביתא' מול 'זכר האלפא'    

ציינו כבר את האבחנה על פיה בעוד בראש מעייני המנהיג השמאלי האמיתי באמת קידום האתיקה, המנהיג הפסאודואי משתמש באתיקה לקידום צרכיו. אם נכונה האבחנה, אזי נעשה ברור מדוע הפעולה האתית של השליט מהווה כישלון, אסון, למנהיג הפסאודו שמאלי:

היא זו שגוזלת ממנו את כוחו, הכוח של 'אדון הצדק', מוסרת את הכוח הזה לשליט, והופכת באחת את מנהיגותו של המנהיג הפסאודואי (ואותו עצמו, לתפיסתו), לסרח עודף מיותר, פאתטי, כשמשון שמחלפותיו נגזזו.

הבגידה    

המניע ה'פרימאטי' הזה, שנאת 'זכר הביתא' אל 'זכר האלפא' של הקבוצה, הוא פשוט וברור.

קיים עם זאת מלבדו מניע נוסף לשנאה העמוקה. מניע מורכב ונסתר, ומהותי הרבה יותר, המייצג לא רק את לב ליבה של בעיית הפסאודו שמאל, אלא גם, על פי טענתנו, את לב ליבה של בעיית הרוע בכלל.

ההסבר לו מתבסס על ההנחה (הנראית על פניה, יש להודות,  מופרכת) על פיה כאשר מדובר במנהיג פסאודו שמאלי, חלוקת העבודה 'שליט ששולט ומנהיג שמאלי שמספק ביקורת ושיפור אתי', משמשת באמת להבסת העיקרון האתי.

התיאור שלהלן ינסה לאשש זאת.

בבסיס הלא מודע של התנהגות המנהיג הפסאודו שמאלי עומדת, על פי הצעתנו, החלטה נושנה, ילדותית, אנוכית, להשתמש בהנאות הכוח והמנהיגות שמקנה לו האינטלקט שלו בלא לשלם את מחיר האחריות האתית שהאינטלקט הזה דורש.

בתוך תוכו, אומרת הטענה, יודע (אף אם לא מודע) המנהיג הפסאודואי שההחלטה הקרדינאלית שעשה בילדותו היתה לא יותר מאשר  'תרגיל התחמקות מאחריות'. בגידה ביעודו האתי. האינטלקט החד שלו אומר ברורות: 'אם רצונך להגשים את המנהיגות האתית שעוצמתך האינטלקטואלית מאפשרת, אתה חייב לצרף אל הכוח שהמנהיגות הזו מקנה גם אחריות מנהיגותית. אלטרנטיבית, אתה יכול לוותר על האחריות, אבל אז חובתך לוותר גם על המנהיגות והנאותיה. בחירה בכוח ובהנאות המנהיגות ללא קבלת אחריות איננה שום דבר פחות מאשר בגידה באמונם של מונהגיך'.

זו התובנה הבלתי אפשרית עימה נאלץ המנהיג הפסאודו שמאלי להתמודד, ומולה הוא מכשיל את עצמו (ואת העולם) שוב ושוב, כל חייו.

בחירתו בעמדת המבקר הנצחי במקום בעמדת השליט ההולמת כל כך את עקרונותיו וכישוריו, בוודאי לא נועדה, כפי שהוא חושב, לקידום האתיקה, וכמו כן לא נועדה רק להשגת כוח, אלא גם, אולי בעיקר, להשתקתה של תחושת האשמה, הבגידה הזאת, הכבדה מנשוא.

ההשתקה, על פי מיטב המיכניזמים הפסיכולוגיים של הדיסוננס הקוגניטיבי והרציונליזציה (התאמת הקונספט האינטלקטואלי לחוויה הרגשית), ובסיוע האינטלקט הוירטואוזי שלו, מתבצעת במוח הפסאודואי באופן הבא:

פסאודו לוגיקה

מטרת המנהיג הפסאודו שמאלני לשכנע את עצמו שאינו בוגד ביעוד האתי שלו.

את זאת עושה הוא באמצעות שיכנוע (לא מודע) של המבקר האינטלקטואלי-אתי הפנימי שלו לתמיכה בשתי נקודות:

שהנתיב המקצועי שבחר בו לא היה אנוכי ובלתי אתי, ושנתיב החיים הכללי שבחר לא היה בלתי אתי.

את שתי המטרות האלה, יחדיו, משיג הוא באמצעות שכנוע עצמי שאתיקה, אף אם אמנם היא מטרה נאצלת שיש לשאוף ולהטיף אליה (עדיף באמצעותו...), לביצוע פרקטי אינה ניתנת.

כדי להוכיח זאת משתמש הוא ברצף הלוגי הבא:

הנחה א: אתיקה אמיתית היא רק אתיקה שלמה, חובקת כל. אין דבר כזה 'אתיקה חלקית'.

הנחה ב: אתיקה שלמה יכולה להתממש במציאות רק בתוך הקשר של אחריות מימשלית.

הנחה ג: מימשל לא יכול להיות אתי.

מסקנות: אתיקה אינה אפשרית למימוש קונקרטי, לא בחיים בכלל, ובודאי לא בעמדה שלטונית, ולמצפון המיוסר, רדוף האשם, של המנהיג הפסאודו שמאלי יכול לבוא גואל...

עם הנחות א' ו ב' אין לו בעייה. בקונטקסטים הרחבים הן במידה רבה נכונות.

הנחה ג' נכונה כמעט תמיד, מלבד במקרה כמו זה בו אנו דנים כאן, בו השליט הוא 'מלך פילוסוף' אמיתי.

זו הסיבה לכך שתופעת 'המלך הפילוסוף' מציפה בפאניקה את המנהיג הפסאודואי.

קבל עם ועדה היא מוכיחה:

הוא יכול היה לעשות בחירת-חיים אחרת. הוא יכול היא לעמוס על שכמו את אחריות המנהיג הביצועי. אתיקה אמיתית יכולה לשכון בארמון השליט.

בכך מתנפצת לרסיסים התיזה האפולוגטית אותה בנה לו בעמל כה רב. בכך מעומת הוא (ומונהגיו) עם בגידתו.

ההסתר     

כאחוז אמוק אץ רץ עתה המנהיג הפסאודו שמאלני למנוע את חורבן הדימוי העצמי והציבורי שלו, כ'אדון הצדק והמוסר'.

כדי לעשות זאת  חייב הוא להוכיח, ובדחיפות, שאתיותו של השליט האתיקן אינה אמיתית, ושהצירוף 'מנהיגות אתית אחראית' הוא אוקסימורון שאינו קיים ולעולם לא יהיה קיים.

את זאת עושה הוא באמצעות שני סוגי טיעונים, מופרכים לחלוטין שניהם.

בסוג הראשון (שהוזכר כבר למעלה בסעיף על המדיה) ממקד המנהיג הפסאודואי את ההתייחסות שלו רק למדיניות שננקטה (ולא לאלטרנטיבות), ורק לחסרונותיה וכשליה (בלא היתרונות וההצלחות).

מופרך אף יותר הוא סוג הטיעון השני: סקייפגואטינג קלאסי, השלכה שיקרית, חצופה, של אי האתיות שלו עצמו על הפעולות האתיות ביותר של השליט האתיקן. (כך, למשל, את המאבק ההירואי לדמוקרטיזציה של האיסלם יוקיע המנהיג הפסאודואי כ'מונע נפט', אף שבחינה פשוטה מוכיחה שמדובר במאבק שבדרך כלל גורם דווקא להפסדים מערביים כבדים עקב עליית מחירי הנפט ומעניק רווחי נפט עצומים דווקא למתנגדות הדמוקרטיזציה, רוסיה והמדינות המוסלמיות).

פופוליזם    

פנייה אל אנשי שמאל אמיתיים עם הארגומנטים השקריים הללו אינה אופציה. המנהיג הפסאודו שמאלי יודע: תמיכתם של אלה תמיד קשה להשגה, ומספרם תמיד מועט. מה שהוא מעוניין בו הוא כוח ופופולריות, ואת אלה יכול הוא להשיג רק אצל ההמון, ועל כן אל ההמון מתכוונת (באמצעות המדיה) הפנייה הכוזבת שלו, ולא במפתיע נוחלת הצלחה גדולה...

כבר תיארנו למעלה כיצד ההמון רק מחכה לפנייה שכזאת שתאפשר לו להשתחרר מעול המערכה האתית ולהותיר את השליט האתיקן בודד, מיותם מתומכים...

רשע

אולם זה איננו סוף הסאגה.

בנוסף לאימפוטנציה האתית ולסיכול שהוא מבצע בפעולות המימשליות האתיות ביותר, ניתן לצפות אצל המנהיג הפסאודו שמאלי בהתנהגות מדהימה אף יותר...

התעלמות, לעיתים אף תמיכה, בפעולות רשע מובהקות, כל אימת שהללו מבוצעות בידי שליטים חיצוניים המתנגדים לשליט האתיקן השנוא שלו (ראה, למשל, את היחס הפסאודו שמאלי לסטאלין, מאו וקסטרו, לדיכוי זכויות האדם בקובה וונצואלה, לטרור ולדיכוי האופוזיציה, הנשים וההומוסקסואלים בארצות המוסלמיות, וכו').

ניתן להסביר את התופעה המדהימה הזאת בפשטות בשנאתו הקשה של המנהיג הפסאודו שמאלי ליריבו המר, השליט האתיקן, ולשימוש הפסיכולוגי הלא מודע שהוא עושה בטקטיקה המקיאבליסטית 'האויב של האויב שלי הוא ידידי', ונראה שיש לא מעט אמת בהסבר הזה.

לנו נראה עם זאת שאין זה ההסבר העיקרי, ושאת ההסבר העיקרי יש לחפש במקום אחר, קרוב יותר למה שתואר בסעיף הקודם.

הגרוטסקה    

אם קודם תיארנו כיצד מנסה המנהיג הפסאודו שמאלי להצדיק את בגידתו באמצעות שכנוע עצמי שפעולה אתית אינה אפשרית, כאן צועד הוא צעד נוסף: כאן, כדי לשכנע את עצמו שפעולותיו שלו אינן רוע, הוא נוקט (באופן לא מודע) בעמדה הפרועה (אך המוכרת, למשל מהחשיבה הנאצית, כמו גם מהרלטיביזם הפוסט מודרני[]), על פיה רוע אינו בהכרח רע.

בכל עוצמת האינטלקט בה ניחן הוא ישתמש לטיהורו של כל שרץ אתי (כל עוד הוא מבוצע על ידי יריבי השליט השנוא שלו), ויראה שגם את הרוע המפלצתי ביותר ניתן לראות כ'יחסי', ושבראייה קצת 'מתוחכמת יותר' אין הרוע באמת רע כל כך, ושלמעשה לעתים אולי אין הוא אפילו רע כל עיקר. [קן וילבר בספרו בומריטיס ודון בק ב מין גרין ממה מסבירים (בצדק) את ה'רלטיביזם הפרוגרסיבי' הזה בנרקיסיזם של דור ה'ביבי בומרס'. נעדרת מדיונם, עם זאת, התייחסות למנגנון הסקייפגואטינג המוצע כאן, או איזה שהוא הסבר אחר המסוגל לפענח את סוד הכוח של אותו נרקיסיזם בעימות עם האג'נדה האתית-הומניסטית].

לא את רשעותם של אותם אכזרים מנסה להצדיק המנהיג הפסאודו שמאלן. את הרשע והבגידה שהוא חווה בתוך עצמו מנסה האפולוגטיקה הגרוטסקית הזאת להצדיק אל מול הביקורת העצמית האכזרית שלו, שאינה מניחה לו ולו לרגע.

האספקט הטראגי    

בהתנהגותו זאת מגיע חוסר האוטנטיות של המנהיג הפסאודו שמאלן לשיאו. אולם בעת שלגבי העולם ההתנהגות הזאת היא כבירת נזק, לגבי המנהיג הפסאודו שמאלן עצמו היא מייצגת יותר מנזק. את האספקט הטראגי של ישותו היא מייצגת. המנהיג הפסאודו שמאלן, 'אדון הצדק' האתי לעילא בהכרתו, אינו יכול בשום אופן לנקוט עמדה אתית אוטנטית, גם אם ייסרוהו בייסורים קשים...

אף שהתודעה שלו לחלוטין אתית, עמוק מתוך פנימיותו מורה לו דחף שאינו בר כיבוש לפעול בדיוק להיפך, דווקא באופן האנטי-אתי ביותר. כל עמדה אתית אוטנטית שינקוט, כך הוא חש, תקעקע באחת את מבנה ההכחשה האינטלקטואלי המונומנטלי אותו בנה סביב עצמו, ותפגיש אותו עם השקר הגדול ועם הבגידה של חייו.

לחלק הקודם של המאמר - לחץ כאן

לחלק הבא של המאמר - לחץ כאן

להערות - לחץ כאן