יאיר, ניו יורק, הבלוג

סקייפגואטינג

הגדרות

סקייפגואט ('שעיר לעזאזל') הוא קורבן שיש בו היבט של 'רוע'. 'סקייפגואטינג' משמעו יצירת שעיר לעזאזל והאשמתו בכשלונות האתיים של המאשים[44].

הקורבן אצל חיות

ידועה ומוכרת תופעת סימון ותקיפת הנמוך בהיררכיה של קבוצת חיות, שמקורותיה, בין השאר, בדחפי תוקפנות וצייד, ובדחף ליצור, לבטא, להפגין ולהינות מכוח ושליטה[45].

דחפים חייתיים אלה משמשים, להנחתנו, כבסיס הביולוגי-גנטי של מוסד הקורבן בחברות האנושיות שיתואר להלן.

הקורבן אצל האדם

מוסד הקורבן ידוע ונפוץ משחר קיומן של החברות האנושיות[46], כאשר הקורבן יכול היה להיות בעל חי או אדם (מקבוצה אחרת ולעיתים אף מהקבוצה של מקריביו).

אף שלקורבן כאמור שורשים חייתיים, נוסף לו בחברות האנושיות עוד תפקיד, שהגדיל והעצים מאוד את חשיבותו שם לעומת קבוצות בעלי חי: התפקיד של ריצוי בעלי העוצמה האולטימטיביים, דהיינו האלים.

ריצוי זה היה קשור לעיתים בכפרה על חטא של המקריב, אך לחטא בשלב הראשון לא היה קונטקסט אתי[47].

הופעת השעיר לעזאזל הישראלי

ברגע היסטורי מסויים הופיע בחברה הישראלית, בנוסף לקורבנות הרווחים מקדמת דנא, קורבן מסוג חדש: השעיר לעזאזל, ולטענתנו ההופעה הזאת היתה תגובה הכרחית ומיידית להתפרצות השלב החדש של ההתפתחות האנושית, ההתממשות של התודעה האתית שתוארה בפרק הקודם.

השעיר לעזאזל היה קורבן רגיל שאליו התווסף קונטקסט נוסף, אתי: בחירתו והקרבתו של השעיר לעזאזל איפשרה לפייס את האל ולמנוע את זעמו גם על החטאים המוסריים שרק זה עתה נאסרו, וזאת באמצעות ייחוס והעברה של חטאי המקריב אל הקורבן, והשמדת הקורבן בעוונם, בלא שלמקריב עצמו יאונה רע[48].

התפשטות מוסד השעיר לעזאזל

השעיר לעזאזל התגלה כהצלחה גדולה ועל כן חיש מהר הוא לא הספיק. הצרכים העצומים של 'מירוק תחושות החטא' של הציבור דרשו הרבה יותר מקורבן חד שנתי, וצורך דחוף נוצר ב'תחליפי שעירים לעזאזל', וכאלה אכן נוצרו - בודדים וקבוצות אנושיות שלמות שהוגדרו ושימשו כשעירים לעזאזל 'כשרים' לכל דבר (ראה להלן בסעיף 'השעיר לעזאזל').

התחליפים הללו תיפקדו היטב, וכשחרב בית המקדש ברבות הימים ואי אפשר היה להקריב יותר שעירים לעזאזל אמיתיים, הסתבר שאין באמת צורך באורגינלים, וככל שהלכה האג'נדה האתית ונפוצה אל מעגלים אנושיים רחבים יותר ויותר, תמיד שעטו בעקבותיה עדרי שעירים לעזאזל, שהפכו כך להיות אחד המוסדות המרכזיים והמשפיעים בתרבות האנושית כולה. (במאמר אליצור זכר עמלק וטעם החזיר מובאת דוגמה טובה ליצירת שעיר לעזאזל חילופי כזה בדמוניזציה של 'עמלק' שהתבצעה על ידי היהדות, שכזכור היתה היא עצמה ממציאת מוסד השעיר לעזאזל, והשעיר לעזאזל האוניברסלי האולטימטיבי)[49]

המקורות הביולוגיים-פסיכולוגיים של הסקייפגואטינג

הצורך ב'ניפוח האני'

מקור 'חייתי' אפשרי לתופעת השעיר לעזאזל והסקייפגואטינג מתואר בתיאוריה של רוברט טריברס על 'השקרנות' האימננטית בהצגת האני. טריברס אמנם מציע את התיזה על סמך תצפיותיו על התנהגות חיות, אך מרחיב אותה גם אל ההתנהגות האנושית. האדם, על פיו, חייב להסתיר את כשלונותיו ו'לנפח' את הצלחותיו כדי לשרוד, ואת המניפולציה הזאת כפוי הוא לעשות לא רק מול אחרים, אלא גם מול עצמו, מאחר ואם יהיה ביקורתי כלפי עצמו הדבר יוביל ל'מצגת כוח' לא משכנעת שעלולה להביא לאובדנו[50].

שורשי הסקייפגואטינג במנגנוני ההגנה הפסיכולוגיים הפרוידיאניים

מקור אפשרי נוסף רב חשיבות למנגנון הסקייפגואטינג מסופק על ידי התיאוריה של פרויד וממשיכיו על מנגנוני ההגנה, המתמקדת באדם, לא בחיות.

על פי התיאוריה הזאת הביקורת של הסופר-אגו על האגו גורמת לדיסוננס (חוסר אינטגרציה פנימית של האני), המוביל לדיכאון ולחולשה הישרדותית, וכדי למנוע זאת יצרה האבולוציה, על פי התאוריה, מנגנוני הגנה שמטרתם לבודד את האגו מהביקורת.

במסגרת זו ניתן לתאר את הסקייפגואטינג כתרכובת משוכללת של מנגנוני ההדחקה, ההכחשה, הרציונליזציה וההשלכה הפרוידיאניים, שנוצרה כדי למנוע את הדיסוננס הספציפי אותו הביאה איתה בכנפיה האג'נדה האתית החדשה[52].

(דוגמאות קונקרטיות לדיסוננס הזה ראה בפרק השלישי של המאמר,  בסעיף 'מניעיו הנסתרים של הפסאודו שמאל').

ההבדלים מהמנגנונים הפרוידיאניים      

סקייפגואטינג נבדל עם זאת מהמנגנונים הפרוידיאניים במספר היבטים.

הגנה מול אגרסיביות        בעוד במוקד התאוריות הפרוידיאניות נמצאת ההגנה על האינטגריטי הפנימי של האני, מתמקד הסקייפגואטינג באיפשור עוצמתי של תוקפנות האני (כל עוד היא ננקטת כלפי 'שעיר לעזאזל מורשה').

'בושה' מול 'אשמה'         להבדיל מתאוריית הסקייפגואטינג, התאוריות הפרוידיאניות לא עושות אבחנה מספקת בין מניעי ההימנעות מאשמה וההימנעות מבושה (ראה על כך בפירוט בסעיף הבא) ולא באמת זיהו את מלוא כובד ההשלכות של המצאת האתיקה, את עוצמת הלחץ האדירה שהטילה ההמצאה החדשה על האגו, ואת שינוי כללי המשחק הפסיכולוגיים שהיא גררה.

הבדל נוסף בקונטקסט זה הוא בכך שבעוד המנגנונים הפרוידיאניים נועדו להסתיר כשלון ביישום הכוחות הטבעיים, 'הפרימאטיים' של האדם, סקייפגואטינג, שנועד להסתיר כשלון אתי, חייב להכחיש את עצם קיומם של החלקים 'הנחותים' הללו, וצריך להיות על כן מתוחכם ורב עוצמה במיוחד.

יחיד וחברה      התאוריות הפרוידיאניות, המתמקדות בפסיכולוגיה של האינדיבידואל, מחמיצות במידה רבה את ההיבטים הסוציאליים-פוליטיים המהווים מרכיב מרכזי של מנגנון הסקייפגואטינג אותו אנו מציעים (כפי שיתואר בהמשך בפרק על הפסאודו שמאל).

'חריגות' מול 'נורמליות'        ההבדל האחרון קשור לתפישה הכללית של מנגנוני ההגנה בקונטקסט ההישרדותי.  יש ויכוח בתוך האסכולות הפרוידיאניות לגבי טיבם של המנגנונים, האם הם מזיקים, נורמליים, או מועילים בקונטקסט הזה. קיימת הסכמה עם זאת בין כל הגישות הפרוידיאניות שיש במנגנונים לפחות מרכיב משמעותי של נזק הישרדותי (שאותו התראפיה הפרוידיאנית אמורה להקטין).

על פי התפיסה שלנו, לעומת זאת, מנגנוני ההגנה, והסקייפגואטינג בתוכם, נתפסים על ידי המערכת הביולוגית האנושית תמיד כתומכי הישרדות חיוניים, ולפיכך זוכים להגנה נמרצת של המערכת שהופכת אותם לרבי עמידות, כמעט בלתי ניתנים לטיפול.

ההבדלים הללו שמנינו אל מול המנגנונים הפרוידיאניים מצטברים, לדעתנו, לגוף גדול מספיק, שיתיר לנו להציע:

סקייפגואטינג לא צריך להיתפש כווריאציה של מנגנוני ההגנה הפרוידיאניים הקיימים, וגם לא כמנגנון הגנה פרוידיאני נוסף.

תחת זאת צריך הוא להיתפס כמנגנון פסיכולוגי עצמאי, לא פרוידיאני (גם אם בעל שורשים בפרדיגמה הפרוידיאנית), הממוקד כולו באספקת מענה אפקטיבי לבעייה ההישרדותיים אותה יצרה האג'נדה האתית שזה עתה באה לעולם.

המקורות הביולוגיים-פסיכולוגיים של הסקייפגואטינג - סיכום

ראוי לציין: על אף ההבדלים בין התאוריות השונות שהובאו כאן, מבחינת התמיכה בתפישה שלנו אין הן נבדלות: בבסיס כולן נמצא הצורך הדוחק להכחיש את מה שנחווה כ'פגם של האני', וכל אחת מהן מספקת הסבר כבד משקל לנזק שהביקורת העצמית של האדם גורמת ליכולת ההישרדות שלו, ולצורך החיוני של האדם במקרים כאלה להתכחש ולהכחיש את מניעיו האמיתיים ולהשליכם על אחרים.

סקייפגואטינג, אשמה, ובושה

סקייפגואטינג, התגובה לדיסוננס בין הגנים 'הקופיים' והיכולת האתית שלנו, כולל יותר ממרכיב אחד, אך ללא ספק מרכיב מרכזי שלו הוא רגש אשמה.

יש קשר בין אשמה לבושה, אולם בעוד בושה לא בהכרח קשורה לכשלון אתי, אשמה תמיד קשורה לכך, וניתן להגדירה אם כן כ'בושה שהתוכן שלה הוא כישלון אתי של האני'.

ידועה האבחנה בין 'תרבויות מונעות-בושה' (כגון יפאן וסין) ו'תרבויות מונעות-אשמה' (כמו התרבות היהודית-נוצרית)[54]. בעוד בראשונות האוטוריטה החברתית מושגת באמצעות אינדוקטרינציה מוכוונת-בושה (יצירת כורח ריגשי להימנע מאי קונפורמיות לערכים הקבוצתיים), באחרונות (למרות היותן רק וריאציה של הראשונות), תביעת הקונפורמיזם מבוססת, אקסלוסיבית, על הנורמות החברתיות האתיות.

סקייפגואטינג קשור באופן אינטגרלי לאשמה.

כשאנו אומרים שסקייפגואטינג הוא התשובה לבעיית חוסר האינטגרציה שנוצרה על ידי האג'נדה האתית החדשה, פרקטית מדובר ברגש האשמה האנושי, רגש שגורם הרבה סבל, ושהולך ומחריף ככל שמתחזק המקור שלו, האג'נדה האתית.

ומאחר, וכפי שציינו, הפופולריות והנפוצות של האג'נדה האתית הלכו וגברו, התפשטה איתן גם האשמה, והפכה לאחד הרגשות האנושיים החשובים ורבי ההשפעה ביותר של התרבות האנושית, הרבה מעבר לרגש הבושה הנמצא כביכול גבוה יותר בהיררכיה הפורמלית.

דיונים מפורטים יותר בנושא זה ראה במקורות הבאים:

היידגר על הקשר בין רגש האשמה ואי יכולת הפעולה[55], פרויד על רגש האשמה והיווצרותו בהקשר של אינפוטים חברתיים חיצוניים[56], פרויד על הפעולה של הסופר-אגו לבלימת אנוכיות ה'איד' באמצעות 'חרדה מוסרית'[57], פרויד, סיכום הצורך החיוני לבלום את רגש האשמה[58], בובר על התפקיד החיובי(!) של רגש האשמה בבניית יחסים בין אישיים אתיים[59], סקירה כללית על הפסימיות של הגישות הפרוידיאניות לגבי יכולת האגו לרצות את 'מאשימנות' הסופר אגו[60], הנפוצות הגדולה של רגש האשמה האנושי[61], והמשמעותיות של רגש האשמה אל מול המצב הספציפי של עבדות נרחבת (שכזכור היה לטענתנו הטריגר המרכזי ליצירת האג'נדה האתית)[62]

טכניקת הסקייפגואטינג

המטרה האופרטיבית של מנגנון הסקייפגואטינג היא חסימת כל מגע של האני האנושי עם כשלונותיו האתיים, ומניעת הצורך כבד המחיר לקחת עליהם אחריות.

הטכניקה פשוטה: איתור וסימון יחיד או קבוצה שקל לתקפם כ'שעיר לעזאזל', ואז, כל אימת שנחווה כשלון של האני, הכחשת האשמה שלו בכשלון, והטלתה על השעיר לעזאזל שסומן.

'הנורמליות' של הסקייפגואטינג

סקייפגואטינג הוא התשובה האבולוציונית לבעייה ההישרדותית שהציבה האג'נדה האתית האנושית - הוא זה שאיפשר יישוב הדיסוננס בין האנוכיות והתוקפנות, יצירות  98 האחוז הקופיים של הגנים שלנו, ובין המודעות האתית, יצירת הליטר המוחי שנוסף לנו במהלך התפתחותנו האבולוציונית.

משתמש בו אם כן כל מי שאג'נדה אתית ממלאת איזה שהוא תפקיד בחייו, כלומר, כולנו, והחלוקה לפיכך אינה בין אלה שמשתמשים בסקייפגואטינג ואלה שלא, אלא בין אלה שמודים ואלה שמכחישים את השימוש בו.

להלן נראה שכולנו (כמעט) נכללים בקבוצה השנייה[63].

השעיר לעזאזל

לכל יחיד ולכל קבוצה יש שעיר\ים לעזאזל. בקבוצה קטנה יהיה זה בדרך כלל החלש או השונה. בקבוצה גדולה זה יכול להיות 'הכושים', היהודים', 'המוסלמים', ההומואים', 'השמאלנים', 'ההיפים', 'הפמיניסטיות', 'הליברלים', 'מיקרוסופט', 'המימשל', 'הקרטלים הגדולים', 'הגלובליזציה', 'אמריקה', 'בוש', וכו'.

החשוב בבחירת השעיר לעזאזל זה שהוא יהיה מישהו שניתן לאחד נגדו בקלות את הקבוצה. דרישה נוספת היא שיהיה חלש מספיק כדי שלא יוכל להכות חזרה, ובה בעת בעל משקל מספיק כדי שיוכל לשאת את משא הדמוניזציה האתית אותו אמור הוא לשאת.

'השעיר לעזאזל של השעיר לעזאזל'

אמרנו שמדובר בתופעה אנושית אוניברסלית שמאז הופעת האג'נדה האתית כל אדם נזקק לה, וזה מעורר את השאלה: מי יהיה השעיר לעזאזל של השעיר לעזאזל?

שתי אפשרויות קיימות עבור השעיר לעזאזל בהקשר זה.

האחת היא למצוא לו שעיר לעזאזל משלו אותו יוכל להאשים ולרדוף וכך להיפטר (כביכול) מסבלו. זה ההסבר שנותנת אליס מילר (שהילד החבול שלה מקביל במידה רבה לשעיר לעזאזל שלנו) לאכזריות של רוצח הילדים הסדרתי יורגן בארץ', ולאכזריות של רוצח ההמונים השטני מכולם היטלר (ומיליוני תומכיו)[64].

לעיתים, עם זאת, אין השעיר לעזאזל יכול, מוכן או מעיז לעולל לחבריו את שעוללו לו, ואז פעמים רבות הוא פונה לפתרון אחר, מכמיר לב, בו השעיר לעזאזל של השעיר לעזאזל הוא הוא עצמו. הוא הופך למטרת ההאשמה שלו, והוא יהיה זה שיבלה את חייו בתחושה מתמידה של אשמה ורוע אקזיסטנציאליים. זהו לדעתנו המנגנון המסביר טוב יותר מכל האחרים את התופעה המשונה, הטראגית, שאין לה מקבילה אצל שום בעל חי אחר, והרווחת כל כך בחברה האנושית, של אלה שמקדישים את כל מעייניהם להשמדת עצמם[65].

מיתאם הסקייפגואטינג והאתיות

ציינו למעלה את ההתפשטות המהירה, העזה, של האג'נדה האתית בעולם, שנגרמה על ידי העוצמה האדירה, הלא צפויה, של 'החוש האתי' ששוחרר אל העולם. אלא שכגודל הדחף האתי החדש כך גדל גם הדיסוננס שנגרם על ידיו והאיום שיצר על האגו. וכה גדול היה הדיסוננס עד שפרויד לא האמין ביכולת לישבו באמת. למעשה על פי פרויד (והתצפיות) מאבק איתנים אימננטי של האגו כנגד הסופר אגו הוא אחד המאפיינים הבסיסיים ביותר של המצב האנושי[66], מה שמוביל לשאלה: האם הדיסוננס (והסקייפגואטינג) גבוהים כל כך אצל כל בני האדם במידה שווה?

התשובה לכך היא שלילית.

סקייפגואטינג מגשר על הדיסונאנס בין הצד הפרימאטי של האדם לצד האתי שלו, ולפיכך יהיה חזק יותר אצל אנשים ותרבויות עם דגש אתי רב.

ומיתאם נוסף הוא עם היכולת הקוגניטיבית - ככל שזו גבוהה יותר כך גדלה בדרך כלל יכולת האבחנה האתית (תוצר הלוואי של האינטלקט), קטנה היכולת להתעלם מאי האתיות של ה'אני', ומתחזקים הדיסוננס, רגש האשמה, והסקייפגואטינג.

עולה מכך המסקנה המשונה שסקייפגואטינג, 'נוגדן האחריות הבוגרת', יהיה חזק במיוחד אצל אנשים המאופיינים באינטלקט ובאתיות החזקים שלהם...

על הקשר המוזר, 'ההפוך', בין פרוגרסיביות אינטלקטואלית ובין אוטנטיות אתית, נרחיב את הדיון בפרק הבא של מאמרנו, פרק שיתאר את התופעה הפסיכו-סוציו-פוליטית של 'הפסאודו-שמאל'.

ארבעת שותפי המשחק

ארבעה שותפים יש בדרך כלל ב'משחק הסקייפגואטינג': השעיר לעזאזל , הסקייפגואטר (המאשים), הקבוצה שבמסגרתה מתבצע הסקייפגואטינג, והגורמים הטיפוליים-מוסדיים הנוגעים לעניין. בניגוד למה שעשוי אולי להשתמע מדברינו עד כאן, נבהיר שלדעתנו החלוקה בין שותפי המשחק היא גם פנימית, לא רק חיצונית, דהיינו, בכל אחד מאיתנו קיימים במידה זאת או אחרת או בשלב זה או אחר של חייו לא רק שחקן אחד, אלא גם כל משתתפי המשחק האחרים.

'חמקמקות' הסקייפגואטינג

אם סקיפגואטינג כל כך מהותי, כל כך נפוץ, וכל כך פוגע באתיזציה של העולם, מדוע אין הוא מטופל כיאה לחשיבותו? מדוע זה כמעט אין שומעים עליו?

כדי להשיב על כך יש לחזור אל ארבעת שותפי המשחק שציינו. לטענתנו לכל אחד מהם איסטרטגיה ייחודית משלו להימנעות מטיפול קונסטרוקטיבי בבעיה.

השעיר לעזאזל משתף פעולה עם מאשימיו באמצעות אימוץ ראיית עצמו כ'רע' ו'נחות' (ראה למעלה בסעיף 'השעיר לעזאזל של השעיר לעזאזל', ואת התאור המקראי על העבד הנרצע המסרב להשתחרר מעבדותו), ובאמצעות התמכרותו לפחדיו מהסקייפגואטר, מהקבוצה, ומהכאב שגורמת לו כל נגיעה כלשהי ב'שעירות לעזאזל' שלו[73].

באשר לקבוצה, אביתר זרובבל, בספרו הפיל בחדר, שתיקה והכחשה בחיי יום יום, מתאר מנקודת מבט סוציולוגית, לא פסיכולוגית, את תופעת השתיקה, ואף שיתוף הפעולה, של קבוצות עם עוול ברור המתבצע בתוכן[74]. ראוייה לציון מיוחד שם היא אבחנתו ששיתוף הפעולה של הקבוצה גדל ככל שגבוה בה מעמד הסקייפגואטר.

באשר לסקייפגואטר: בגלל מנגנוני ההדחקה, ההכחשה, ההשלכה והרציונליזציה המצויים בבסיס הסקייפגואטינג, סקייפגואטר לעולם אינו מודע לאי האוטנטיות שלו, ותמיד משוכנע שהוא מייצג עמדה אתית אמיתית, ובראייה הזאת נעוץ מילכוד כבד השלכות: אותו מנגנון הכחשה המונע מודעות של הסקייפגואטר לאי האתיות שלו, הוא גם זה שמונע את מודעותו לשימוש הלא אתי שהוא עושה במנגנון ההכחשה[75].

באשר לגורם הטיפולי: קשר השתיקה הכללי האופף את מעשה הסקייפגואטינג מקשה מאוד על הגורם הטיפולי לחדור אל עובי הקורה, ואל קושי זה נוספת העובדה שמאחר ומדובר במנגנון כה שכיח, המטפל עצמו מעורב פעמים רבות בתהליך כזה באופן אישי, ובכך מאבד את יכולת התפקוד הטיפולית (ראה בנושא זה את ביקורת אליס מילר על חוסר התיפקוד של הגורמים הטיפוליים במקרי התעללות)[76]

הסקירה הזאת, דומה, מסמנת  את סוף 'משחק הסקייפגואטינג'.

המלכודת סוגרת. השעיר לעזאזל מוקף מכל הכיוונים, ולהימלט אינו יכול.

השלכות הסקייפגואטינג

לורנס קולברג מתאר מודל בן 6 שלבים של ההתפתחות האתית של האדם, כאשר רק השלב השישי מביניהם מבטא מחוייבות אתית פנימית, אמיתית, ועל פי מחקריו פחות מ 10 אחוז של בני האדם מגיעים לשלב הזה. הסטטיסטיקה העגומה הזאת, דומה, מבטאת יותר מכל את השורה התחתונה של מצב האתיות בעולם[77].

ראינו בפרק זה כיצד הטבע, באמצעות מנגנון הסקייפגואטינג, מונע מאיתנו להבחין בכשלים האתיים של עצמנו, וכיצד כפי שניתן לאמר ששום חטא אינו זר לאדם, לא פחות נכון להשלים זאת גם באמירה שאין חטא של 'האני' שאינו זר לאדם...

ובלי להבחין בכשלינו אין אנו יכולים לקחת עליהם אחריות, וללא לקיחת אחריות שום שינוי אתי לא יכול להתבצע.

וההכחשה אינה רק לגבי תוצאות השימוש במנגנון הסקייפגואטינג אלא אף לגבי עצם השימוש בו, ועצם קיומו.

והיא מתבצעת כל הזמן ועל ידי כולנו, כולל הפסיכולוגים והסוציולוגים האמורים לגלות ולהתריע בפנינו על הסכנות החברתיות שמפניהן ראוי לנו להישמר.

ההכחשה המושלמת הזו, דומה, מספקת את חלק הארי של התשובה, החלק הפרסונלי-פסיכולוגי, לשאלה אותה העלינו בתחילת המאמר, מדוע למרות שכבר לפני אלפי שנים הובנה המהות של הרוע, כה רווח הוא עדיין סביבנו בכל מקום.

ובאשר להיבט החברתי-פוליטי של נזקי הסקייפגואטינג, בכך יעסוק הפרק הבא, המתאר את תופעת 'הפסאודו-שמאל' נגזרת-הסקייפגואטינג.

לחלק הקודם של המאמר - לחץ כאן

לחלק הבא של המאמר - לחץ כאן

להערות - לחץ כאן