יאיר, ניו יורק, הבלוג

[נכתב במקור למגאזין הרשת 'אחר' ז"ל]

בתקופת הלימודים באוניברסיטה היו לי הרבה מורים, אך רק משניים מהם באמת למדתי, ואחד מהם היה ארי, שלימד בשלוחת האוניברסיטה ב'אורנים'. הוא היה בן למשפחה ציונית דתית אריסטוקרטית, חוזר בשאלה שנשאר צמוד לשורשים הישיבתיים, אמן, ואינטלקטואל אמיתי, כלומר אדם שחותר כל חייו לדעת, ועם זאת מודע כל רגע לארעיות, לחלקיות הפאטתית, של ידיעתו. ומלבד כל אלה הוא גם היה איש שאי אפשר היה לא לאהוב.

הקורס היה על רבי אליעזר ורבי יהושע, וכדרכם של דיונים חז"ליים גלש לעוד חכמים. מטבע הדברים, במקום כמו 'אורנים' הדגש היה על ה'מפא"יניקים', כשרבי יהושע מככב, ולא בכדי. בדיונים עלתה גם, פה ושם, דמותו המיוסרת של 'אחר', אלישע בן אבויה, ואף שלא היה בפוקוס הקורס, חשתי שלו נתונה האהדה האמיתית של מורנו, שבמובנים מסויימים דמה לו מאוד – שניהם מרדו בהשקפה האוטוריטרית הדתית בה גדלו מילדות והפכו לאפיקורסים, אך אני חשבתי עם זאת שמדובר ביותר מזה – שבאמת 'אחר' היה לא רק בן דמותו של המורה, אלא גם זה שסלל לו את דרכו.

כידוע על פי גדולי היהדות העיקר האלוהי הגדול הוא 'את השנוא עליך לא תעשה לרעך'. ואין חולק גם על כך שאל עולם נטול-אתיקה היתה היהדות העברית-ישראלית זו שהחדירה לראשונה, באמצע האלף השני לפנה"ס, את העיקרון האתי המגולם במשפט המכונן.

אלף שנים אחר כך הורמה תרומה שניה, נכבדת לא פחות, לאנושיותנו, הפעם מהאגף היווני של הים התיכון, שגם עליה אין איש חולק: הפרדיגמה הפילוסופית, שבמרכזה ההנחה שרק ההכרה האנושית מאפשרת להבין את המציאות, וכך, במובן מסויים, גם לשלוט בה. אם תרצו, בצד האתיקה היהודית, הרגל השניה עליה ניצב ההומניזם המודרני של ימינו.

אפיקורוס

שני הרעיונות, באופן טבעי, ניצבו על מסלול התנגשות, אך היו כאלה שסברו שאפשר לחברם.

האיש שניסה לעשות זאת הכי ברצינות, לשיטתי, היה אלישע בן אבויה, ועל כך נענש קשות, נודה, הוחרם, והפך ל'אחר'. הניסיון נראה אם כן, על פניו, ככושל, אך בחינה מדוקדקת מגלה שלא כך היה.

אף שאחר עצמו נודה, הרעיון הנון קונפורמיסטי, החתרני, של עליונות ההכרה האנושית, הוחדר, תודות לו, אל תוך הקודקסים היהודיים האורתודוקסיים ביותר, וזה התבצע, מן הסתם, אף אם באורח 'נסתר', על ידי תלמידיו ותלמידי תלמידיו, בראשם רבי מאיר, 'הסטנדרט המשנאי', ורבי יוחנן, הרוח החיה של התלמוד הירושלמי, שידועים היו בחיבתם ל'חוכמה היוונית'. בימי הביניים קיבל החיבור היהודי-יווני לגיטימציה של גדולי הרבנים, ובעת החדשה הפך לא רק לתשתית היהדות הפרוגרסיבית, אלא לתשתית ההומניזם המודרני בכלל, אותו רואים אנו אל מול עינינו הולך ומשתלט על העולם.

שפינוזה

אך מעבר למימד האינטלקטואלי-רוחני, חשתי, מדובר היה כאן גם במימד הרגשי. אין לי ספק שהתהליך אותו עוברים חוזרים בשאלה אינו רק אידיאולוגי, אלא גם, אולי בעיקר, אקט טראומטי של קרע. של מרד. של ניפוץ המבנה ההיררכי האוטוריטטיבי שבשר מבשרו הם היו, ותמיד ייוותרו. וההיבט הרגשי הזה דיבר אלי כל כך כי אני עצמי עברתי אותו, אף אם אמנם במקרה שלי לבשה האוטוריטריות כסות אתית, לא דתית. (הקירבה הזאת, למעשה, היתה סיבה מרכזית לכך שכשנתקלתי באתר הזה [אתר מגאזין 'אחר'. י"צ] ביקשתי להצטרף אליו).

נדמה לי שכל זה מסביר מדוע חשבתי שאם מסתכלים אחורה אל המשעול בו צעד מורי ארי, מוצאים בו ניצב, בנקודת ההתחלה, רכוב על סוס, בודד, אבוד, את 'אחר'.

לפני מספר שבועות התווסף לקשר הזה עם 'אחר' עוד רובד, וזה קרה בעקבות הידיעה הטראגית על פרשת הרב אלון.

לא הכרתי את הרב ולא איש מתלמידיו, אך הכרתי את האח ארי, שכאמור אי אפשר היה לא לאהוב, ולא יכולתי לא להרגיש את הכאב בו נתון הוא בימים אלה. כשאני כותב זאת עכשיו עומדות בעיני דמעות.

הפרשה חיברה אותי למימד נוסף לא רק של 'אחר', אלא גם, מן הסתם, של ארי, שלי, וכנראה של כל אדם באשר הוא אדם.

באשר לרב מוטי אלון עצמו אין לי זכות דיבור. מדובר בדיני נפשות שכבוד וזהירות מופלגים יאים להם. רק זאת אומר: אני בטוח שהאיש יידון לכף זכות, לא רק בהיבט היורידי, אלא גם האנושי. אין לי שום הוכחה לכך חוץ מהיכרותי עם אחיו, אך עבורי, כמו שיש זכות אבות, יכולה להיות גם זכות אחים. זו לא אמירה שתהיה קבילה באיזשהו בית משפט, אך בשבילי היא קבילה.

כן מותר לי לדבר על האספקטים הכלליים של הפרשה.

אוטוריטריות היא אוטוריטריות, ומ'אחר' למדנו שתמיד כשיש אוטוריטריות יש גם אופציה של מרד, הפתוחה לכל מי שמוכן לשלם את המחיר.

לאוטוריטריות אינסוף וריאציות, ובמקרה של הרב אלון מדובר היה באוטוריטה דתית, כשאיסוריה מכוונים למיניות, עם דגש על המיניות ההומוסקסואלית.

בגדול, היחס של הדתות המונותאיסטיות למיניות האנושית הארצית, הממשית, עם המיגוון האינסופי שלה, עם פראותה משולחת הרסן, עם חייתיותה, היה מאז ומתמיד עויין.

אין תימה בכך.

ההמצאה הגאונית בת 3500 השנים של רודנות האל המונותיאיסטי היא שאיפשרה את הגושפנקה הבלתי ניתנת להפרכה שדרושה היתה כדי לקדם אג'נדה אתית-הומניסטית (במקרה הטוב) או כדי להגן על איזו שהיא פריבילגיה של מישהו במקרה הרע.

בשני המקרים עוצמת כוח הטבע הכביר הקרוי 'מין' לא יכלה לגור בשלום ביחד עם האוטוריטה של השליט העליון האלוהי, ועל כן נידונה לדיכוי.

גברים שהעזו להעביר את מרידתם בהפרדת המיניות מהדת מן המישור הסימבולי אל המישור הפיזי, כיעקב פרנק השבתאי, גורשו בחרפה מהיהדות.

נשים שמרדו בהפרדה הזאת כונו 'מכשפות', והועלו על המוקד, לכל אורך ההיסטוריה המונותיאיסטית, מתקופת שאול המלך ועד משפט סאלם במסצ'וסטס בסוף המאה ה 17

אף כי בנושא המיניות אין מדובר על איסורים יורידיים, אלא 'רק' על איסורים דתיים, אין המדובר, עבור אדם דתי, באיסורים חמורים פחות. בעיניים של הומניסט אתאיסטי, לעומת זאת, מבצעות הדתות המונותיסטיות במיניות האנושית מעשה כפייה, אונס, מעשה סדום, אם תרצו, שהדעת אינה יכולה ואינה רשאית לסבול. בהגדרה, הומניסט אתאיסטי מבסס את אמונתו על העיקר 'לא תעשה לרעך את השנוא עליך', אך את המעשה המיני, על כל סוגיו, כל עוד נעשה הוא בין אנשים בוגרים, מתוך הסכמה הדדית ומתוך רצון חופשי, אין הוא רשאי, לשיטתו, לראות כמעשה 'לא מוסרי'.

איני מאמין שיש דתי חושב אחד שיכול לא לראות שעירבוב מרכיב המין אל תוך הקוקטייל האתי הוא שעטנז של מין בשאינו מינו שאינו ניתן להגנה לוגית.

הדתי החושב, עם זאת, תמיד מוצא בכל זאת דרכים ליישב את הסתירה הבלתי ניתנת ליישוב, דרכים שעשויות להיראות מופרכות בעינינו, אך הגיוניות בעיניו, ובעניין אישי כמין זהו המבחן היחידי הקובע.

'אל תשפוט אדם עד שתגיע למקומו', ואת מקומו האמיתי של האדם רק האלוהים יודע. לא לנו המשפט.

[סיפור של שאנון מודי, ידידה ושכנה ממאסטיק ביץ', ניו יורק. פורסם לראשונה במגאזין הרשת 'אחר' ז"ל]

"אני רואה את הפרווה שלך", אומרת בתי, שולחת את אצבעה אל בית השחי שלי. בלילה, בחדר האמבטיה, כשאני מגלחת את בית השחי, היא מתלוננת, חושבת שמדובר בבזבוז נורא. התנגדותה מבוטאת ביבבה המלווה בהתזת מי אמבטיה בחבטות ידיים, אצבעותיה מכווצות.

סאדי חסרת סבלנות. היא לא יכולה לחכות כבר להיות טינאייג'ר, בגלל שיער הגוף שסוף סוף יהיה לה. היא רוצה להיות מכוסה ב”פרווה”. כמו יגואר, החיה המועדפת שלה. "כמה שנים עוד יש עד שיהיה לי שיער גוף?" היא שואלת. "שבע", אני עונה. "מיאו!".

לא מכבר סאדי החליטה - מה שהיא באמת מעדיפה להיות זה יגואר, ובמקביל גם ילדה אנושית. היא מרגישה עם זאת שזה לא פייר שלעולם לא יהיה לה זקן. זיפים שחורים המצויירים על פניה באמצעות איי-ליינר הופכים לרוטינה יומית. היא לא עוזבת את הבית בלעדיהם. בסופרמרקט היא מחייכת, עיניה פעורות בתדהמה, אל קופאית עם חתימת שפם על השפה העליונה העושה לנו חשבון. היא מנסה להביע את התרגשותה מהמראה הנדיר, גברת עם שפם, אך מושתקת באמצעות כף יד המונחת בעדינות תקיפה על פיה.

תחפושת חתול שאני מביאה מעוררת את התרגשותה. היא עוטה אותה ומתחילה מייד לשחר לטרף, לארוב לחתול שלה "טרזן" במסתורי הבית. למחרת בבוקר התחפושת כולה, מלבד הזנב, נזנחת. סאדי מהלכת עירומה, על ארבע, לאורך הליוינג-רום. "איפה שאר התחפושת?", אני שואלת. "חשבתי שאהבת אותה".

"יגוארים לא לובשים בגדים", היא עונה ושורטת את השטיח.

מידי חודש מקבלת סאדי בדואר את ה"ריינג'ר-ריק" מגזין.  

כשהוא מגיע היא ממהרת אל חדרה ומבלה את כל אחר הצהריים בפיענוח האיטי, הנחוש שלה. "האם את יודעת," היא מתנשפת בהתרגשות, רצה למטבח, דוחפת את משקפיה במעלה האף, "האם את יודעת שיגואר מסוגל לגרור פרה מתה למרחק של יותר מחמישה מייל?"   כשבני הדודים באים לבקר, סאדי ממציאה משחק. בני הדודים, כל אחד בתורו, מגלמים את היגואר. המטרה היא לגרור ילד אחר, "פרה מתה", מצד אחד של החצר אל הצד האחר, בזמן הקצר ביותר.

לעיתים תכופות יותר מעדיפה סאדי לשחק עם החתול, או עם החיות הדמיוניות שלה. יש לה שתיים כאלה. האחד הוא וובי, ארנב העוטה תחפושת אנושית שמאפשרת לו להיכנס למסעדות, והאחר דיויד, ציפור זקנה המשוללת יכולת תעופה, אך המסוגלת להטיס מטוסים. שתי החיות, למרבה המזל, מדברות “פלינית”.

מאחת מקלטות הטבע שלה לומדת סאדי שיגוארים מצטיינים בציד דגים. היא מסבירה לי זאת בפרטי פרטים בעת שהיא אורזת קופסת סרדינים אל תיבת האוכל שהיא לוקחת לגן.

*

לא תמיד היתה הבת שלי חתול. לפני שש שנים היא היתה תינוקת. התינוקת שלי. לחלוטין נתונה בעורה האנושי. גרנו אז עם האבא שלה בבית בפנסילבניה. אני הייתי אז אמא צעירה, בת עשרים ושתיים, רחוקה מהמשפחה בניו יורק. היה בודד שם, והיתה הקלה בחברותא שלה, מישהי שהיא חלק ממני, מישהי לה יכולתי להקדיש את עצמי כשבעלי שותה את עצמו אל תוך מרחק שאותו לא הייתי מסוגלת להבין. את ימינו בילינו, אנו השתיים, לבדנו, בעולם אותו יצרתי, מבודדות מהתרבות הלא מוכרת, הלא נגישה, של אירי, פנסילבניה.

אירי, פנסילבניה

היו עוד נשים כמוני בשכונה. נשים צעירות עם תינוקות ועם בעלים שעבדו, שתו, ונעלמו לימים שלמים. נשים למדו שם לקבל, להשלים, עם היד הנעלמה שסיפקה להן את הכסף לשכירות ולמכולת, שילמה את חשבונות החשמל והגז, ואחר כך נשלחה אל כמה וכמה כוסיות אחרי יום העבודה, ואל עוד כמה וכמה כוסיות בשעות מאוחרות יותר. נשים שזכרו שלא תמיד זה היה כך, שזכרו שהיו הבטחות לפני שהתינוקות נולדו, שהיו תקוות לדברים יותר טובים, להתנהגויות אחרות, תקוות שהתחלפו בפחד הגדול להישאר לבד עם תינוק, והתנפצו.

הן היו נפגשות בפינת רחוב, עומדות מקובצות במבואה של איזה בית, מדברות על התינוקות, על הבגדים, על הבתים, מרכלות על חברותיהן, מברכות אותי לשלום עת חלפתי על פניהן עם העגלה של סאדי. לבסוף הצטרפתי אליהן. ניסיתי, באמת ניסיתי, להבינן, למצוא משהו משותף בינינו, מלבד הסיטואציה בה היינו כולנו נתונות. לשווא. לא היה משהו משותף כזה. ויתרתי.

את הזמן שלי ביליתי, במקום זאת, בספריה, מיניקה את סאדי, מאבדת את עצמי בין ערימות הספרים, חוקרת דברים שמעולם לא עניינו אותי עד אז, רק כדי שאוכל יום אחד לספר לה עליהם. יחדיו חקרנו את גן החיות, את הפארקים של אירי, כשאני ממטירה עליה שטף אינסופי של סיפורים על צמחים, על חיות, על אנשים. כשמזג האויר היה רע, ציירנו, האזנו למוזיקה במערכת הסטריאו, יצרנו כלי נגינה מסירים ומחבתות, רקדנו. מארק, בדרך כלל, היה מגיע הביתה מאוחר. כשהגיע שתוי הוא היה עליז וחברותי, מברך אותנו, הבנות, בחום, ואז מדליק את הטלויזיה, ונמוג. כשהוא היה בא פיכח הוא היה מתוח ומתוסכל מכל בכי של סאדי, בכי שכמובן התחזק בגלל המתח, שאותו, כבר כתינוקת, היתה סאדי מסוגלת לחוש אינטואיטיבית.

יום אביב אחד, כשהיא היתה בת קרוב לשנתיים, אמרתי למארק שאני רוצה לחזור ללימודים, והוא השיב שהוא רוצה להתגרש. לא היתה זו הפעם הראשונה. זו היתה התגובה הרגילה שלו כשהעליתי נושא שהוא לא אהב, כמו למשל כשרציתי להתחיל לעבוד, או כשהצעתי שנעבור לניו יורק. הויכוח היה הופך לריב, וכשהייתי מתחילה לבכות, הוא היה יוצא. לפעמים הוא לא היה שב במשך ימים.

אבל הפעם זה היה שונה. הפעם אמרתי “או קיי”.

אל תחנת האוטובוס הוא הסיע אותנו. צוחק, הוא אמר שהוא יראה אותי שוב “כשאחזור לעצמי”, ואיחל הצלחה במציאת מישהו שידאג לי כמו שהוא דאג. הוא לא אמר שלום. לא עזר עם המטען. כשהייתי כבר על האוטובוס, בעודי נאבקת עם המזוודות, פניתי אחורה להרף עיין, מספיק כדי להבחין בהבעת אי האמון שעטו פניו.

סאדי ישנה כל הדרך ללונג איילנד.

זמן מה שהינו אצל אבי. הוא היה אז כבר לקוי נפשית, והיה זקוק למישהו שיטפל בו, ואני הייתי זקוקה למקום לגור בו. היה לי בחשבון מספיק כסף לחיתולים, וכמעט לא כלום מעבר לזה. הייתי קונה בחנויות יד שניה בגדים לפעוטה שלי ההולכת וגדלה, תומכת את תזונתה בחלב אם כשהמזון היה בצמצום. ארוחות ערב היינו אוכלות אצל אמא שלי. היינו מאושרות.

כשאבי מת, הפסיקו הצ'קים של קיצבת הנכות להגיע, ועם משכנתא לשלם, היה עלי למצוא עבודה. במשך שלוש שנים עבדתי במשמרת לילה, בהשגחה במעון של מוגבלים. אהבתי את זה שהיה לי זמן לקרוא ולכתוב בעת שהחוסים ישנו, ואהבתי את זה שהיו לי הבקרים עם סאדי. שינה, עם זאת, היתה נדירה. כשהרשיתי לעצמי לנמנם, סאדי היתה מעסיקה עצמה עם החתלתול שאימצנו במרכז לחיות עזובות. היה זה בנקודת זמן כלשהי בתקופה ההיא כשסאדי עברה את הטרנספורמציה שלה. התעוררתי אחר הצהריים אחד כשהיא מכורבלת לצידי, מלקקת את כפותיה, מגרגרת. בביקור שעשינו כמה ימים קודם לכן במוזיאון הטבע במנהטן למדנו שיגוארים נחשבו על ידי אנשי המאיה למגינים גדולים, וסאדי היתה נוהמת ונושפת באיום על כל גבר איתו יצאתי.

זמן קצר אחרי יום הולדתה השישי סיפרתי לה שאני בהריון, והיא פרצה בבכי, תגובה שלא היתה בלתי צפוייה, אף אם לעיתים תכופות היא דיברה על רצונה באח. לאחר ששיכנעתי אותה שאינה הולכת להיות מוחלפת, היא התחילה לשאול שאלות.

"האם זה תינוקת או תינוק?"

"תינוק".

"האם גרג הוא האבא של התינוק?"

"כן."

"יופי. האם גרג מתכוון לגור איתנו?"

"לא יודעת."

"מאיפה בדיוק יוצאים התינוקות?"

*

סאדי מגלה התענינות עמוקה בבטן הגדלה שלי. אנחנו צופות בסרט וידאו על גורי נמר בבית החדש שלנו. גרג מכין ארוחת ערב. "אוו," היא אומרת, מסתכלת איך אמא נמרה ממליטה. מאוחר יותר, כשהגורים החדשים נאבקים על פיטמות הנמרה, היא שואלת: "זה איך שאת האכלת אותי?"   "כן," אני עונה, וסאדי מחייכת, עיניה מרותקות למסך, מדמיינות, מן הסתם, את עצמה כגור יגואר. האמא-יגוארית מגיבה לנשיכה של גור אגרסיבי במיוחד במכה של כפתה כנגד ראשו. "האם אי פעם אני עשיתי כך?"  היא שואלת. "האם אי פעם נשכתי אותך כך?"   אני חושבת על הלילה בו סאדי היתה בת שלושה חדשים. שיניה רק התחילו לצמוח, ואני טילפנתי לאמא שלי, בוכה ומדממת. "הדבר היחידי שמנע ממני להרוג אותך כשהשיניים שלך צמחו," אמרה לי אמי אז, מפהקת אל תוך הטלפון, "היתה המחשבה שיום אחד אקבל את שיחת הטלפון הזאת ממך. אבל, תאמיני לי, בעוד כמה שנים תתגעגעי לזה."

מחוייכת מהזיכרון הישן אני אומרת "כן, את היית נושכת כל הזמן."  אני מצפה שהיא תקבל את המידע הזה בגאווה, אך היא נעשית דווקא שקטה, מהורהרת. רגע אחר כך היא מניחה את ידה על ידי, מסתכלת אל תוך עיני, ואומרת "אני מצטערת."

סאדי לא אוהבת אף אחד מהשמות שגרג ואני מציעים לתינוק. רק כשאנו מציעים "הארי" היא מתנשפת בהתלהבות וסופקת את כפיה "היירי [שעיר]!"

"היירי, אל תנשוך את שאנון," היא לוחשת אל תוך הבטן שלי.  "זה הארי," אני אומרת לה כשגרג ואני מוליכים אותה למיטה, "לא היירי." סאדי מהרהרת, נבוכה, בפיסת המידע, ואז, במפתיע, מחייכת ואומרת "מיאו!"

"את רוצה סיפור?" שואל גרג, מדליק את מנורת הלילה שלה. בזמן שהוא מסתובב, מוצאת סאדי את הספר בו היא מעוניינת, ומושיטה לו בלהיטות. הוא קורא את הכותרת ומביט אלי "הארי הכלב המזוהם."

לאחרונה סאדי מדברת אל וובי ודיויד פחות ופחות, ואל ילדים רגילים יותר ויותר. לעיתים תכופות יותר היא הולכת זקופה, כמו אנשים רגילים. הזיפים על פניה, הזיפים הללו שפחדתי שכבר תמיד ישארו שם, מתחילים לדהות, ככל שהיא פחות ופחות משקיעה בחידושם. מידי פעם היא עדיין פותחת קופסת דגים. עדיין היא מחלקת מידע על החיה האהובה שלה עם כל מי שמוכן לשמוע, ועדיין, מידי פעם, היא מבטאת מערכים רגשיים שלמים באמצעות וריאציות של המילה "מיאו".

אבל אט אט נעשה לבת שלי יותר נוח עם המין המקורי שלה. היא תשתנה, אני יודעת. אנשים משתנים. אני אוהבת לדמיין את האשה שיום אחד היא תהיה, אבל משתדלת להתמקד בהווה, בילדה שהיא עכשיו, הילדה שהייתי ברת מזל להכיר. את הפרווה שלה היא תקבל, וזה לא יהיה בעוד הרבה זמן. אם תשמור עליה או תגלחה, זה עניינה. יש משהו באישיותה, עם זאת, אותו אני מקווה שתשמר. משהו שהוא חיה. משהו שהוא אדם, גם.

את שאנון מודי אני מכיר מאז עברתי לגור במסטיק-ביץ', לונג-איילנד, ב 2005. היא ילידת מסטיק-ביץ', והיום גרה בעיירה סמוכה. היא כותבת בעיקר סיפורים קצרים, די אוטוביוגרפיים, המתארים במדוייק את הסביבה הגיאוגרפית, האנתרופולוגית, האנושית, בה אני עצמי מצוי. ומלבד זאת אני אוהב אותה, ככותבת וכאדם. מצאתי לנכון להביא כאן סיפור שלה, המתאר את מסעה לאלסקה לפני עשר שנים.

*

זה היה איפה שהוא באילינוי כשהבנתי שאם לא אוריד את המכנסיים, ישחירו רגלי, ויצטרכו להיקטע.

רכבת האמטרק שלקחתי בניו יורק היתה מצויידת בקרונות מחוממים. הרכבת לסיאטל, וושינגטון, כפי שגיליתי במהרה, אחרי שדידיתי בתחנת שיקגו בשלג העמוק שהפריד בין שתי הרכבות, לא היתה מחוממת.

בעת הליכה בשלג נרטבו הסניקרס עשויות הבד לחלוטין, וכמוהן כל החלק התחתון של הג'ינס.

כשתחושת הסיכות והמחטים הופיעה, קיוויתי תחילה שהיא תחלוף במהרה. הבנתי שזה לא יקרה כשהסיכות והמחטים הפכו לאובדן תחושה המלווה בפרצי כאב עזים בגפיים. חשבתי לגשת לשירותים ושם להסיר את המכנסיים הרטובים, אף שזה יכול היה לספק רק פתרון חלקי. הבגדים היבשים היו במזוודה, המזוודה היתה ממוקמת הרחק, בקרון המטען, ולא היה ספק - ברגע שאגש לשם מישהו יתחיל לחקור אותי למעשי. לאחר זמן מה מצאתי את עצמי בכל זאת מתנהלת, ללא המכנסיים, לכל אורכו של המעבר מהשרותים חזרה אל מושבי. שקלתי לבקש את עזרת מבקר הכרטיסים חמור הסבר, כשיגיע, אך החלטתי להימנע מכך דקות ספורות לאחר מכן, כשכמה שורות לפני, בתשובה לבקשה שהיפנתה אליו גברת זקנה, הוא הודיע לה שלא, היא לא יכולה לגשת אל תא המטען, ולא, היא לא יכולה לגשת לשם, אפילו שמדובר בערכת האינסולין שלה.

נטולת מכנסיים, רועדת, רק  השמיכה, אפלת הלילה, והשכן השמן, הנוחר, מסתירים אותי מעיניים זרות, תקפה אותי בעוצמה רבה השאלה –  מה, בשם אלוהים, היה הדיבוק שגרם לי לנסוע לאלסקה?

*

"מה בשם אלוהים גרם לך בכלל לנסוע לאלסקה?"

זאת היתה אמא שלי על הקו. היא היתה בהתקפת זעם.

במצבים כאלה, היה ידוע, היא מסוגלת להשליך, ללא ניד עפעף, כוסות, סנדביצ'י נקניק, אפילו את הכלב, אל מחוץ לחלון הבית.

אך אני הייתי במדינת וושינגטון, במרחק בטוח, מצפה למטוס שיקח אותי לסיטה, אי קטן באלסקה, 200 מילים צפונה למקום ממנו ניהלתי את השיחה. יכולתי לחוש, פיזית, את המרחק בינינו, חמישה ימי נסיעה ברכבת, והרגשתי גיבורה. גיבורה ומזוהמת.

"אמא, התקשרתי להגיד שאני..."

"שאת בסדר? נהדר. את תוכלי להתקשר גם אחרי שיאנסו וישליכו אותך לאיזו תעלה? אני צריכה לדעת, כי חשבתי להתפטר מהעבודה, כך שאוכל לשבת כל היום ולחכות לצלצול"

שוב הרוטינה הזאת "כשהם ימצאו אותך באיזו תעלה אחרי שאנסו ורצחו אותך". תמיד היתה איזו קבוצת גברים בוואן שמחכים להזדמנות לעשות משהו רע. היא יודעת. זה מה שקרה לחברות שלה כשהיו בנות 13, 14, 15. זה סיפור שאני שומעת שנים.

"מה עם אבא?"

"אבא שלך?  הוא מה שאת קוראת "בסדר". שוב במוסד הטיפולי של הווטראנים. הפעם בגלל מכתב איום ששלח, מכל המקומות בעולם, לחבר הנאמנים של בית הספר, בו האשים אותם בסימום התלמידים כדי שאפשר יהיה ביתר קלות לגייסם לצבא."

אין חדש, מסתבר. לפני שנים האבא הלוקה בנפשו, האלכוהוליסט, פגוע מלחמת ויאטנם שלי, הקים סביבו "צבא" קטן של אנשים כמוהו, שמעת לעת הכריזו מלחמה על מוסד ציבורי זה או אחר. נהגו לאשפז אותו בבית החולים הפסיכיאטרי של ותיקי המלחמה, שם הוא היה מבלה מספיק זמן כדי לשכנע את הרופאים שמצבו יציב, משתחרר, ומתחיל מייד לגייס אנשים חדשים למלחמותיו.

"תמסרי את האהבה שלי לכולם. אני זזה. המטוס יוצא עוד מעט." היו עוד ארבע שעות עד שהמטוס יגיע לשדה התעופה.

"אין בעיה. אני אמסור לכולם שהיה איכפת לך מספיק כדי..."

לא יכולתי לסבול יותר. ניתקתי.

הגיע הזמן לא להרשות לכוח המאגי הזה שלה להטיל אותי שוב ושוב אל תוך מערבולות של רגשי אשמה. "זו הסיבה שעזבת," אמרתי לעצמי, והספקות שהיו בי נמוגו. הייתי חייבת למצוא מקום רחוק מספיק, ממנו לא אוכל להימלט חזרה הביתה. באתי מאי השוכן לחוף האוקיאנוס האטלנטי, לא רחוק מאחת הערים הגדולות בעולם, בה שלטה ברמה תרבות מרוץ העכברים, והגעתי לכאן, בת 19 שמעולם לא התרחקה מהבית, בדרכי אל אי ששכן לחוף האוקינוס השקט, אי עם היער הגדול ביותר בארצות הברית, אל עיירה החבויה בחופו, עיירה שנשלטה על ידי תרבות רוסית-אינדיאנית. הקוטב הנגדי של כל מה שהכרתי עד אז. והכסף שהיה לי לא יכול היה להספיק אפילו לחצי מהדרך חזרה הביתה.

שש שעות אחר כך הייתי כבר במכונית שנשלחה לאסוף אותי משדה התעופה על ידי בית הספר אליו נרשמתי. החושך היה כבד. אי אפשר היה לראות דבר מעבר לאורות הרכב. מחשבותי נתונות היו עדיין לגריזלי המפוחלץ, הנהדר, שבירך אותי כשירדתי מהמטוס. גובהו היה תשעה רגל, וטפריו נראו כסכיני סטייקים. פיו הפעור חשף שיניים ענקיות, צהובות. אולי כן עשיתי טעות, חשבתי, מרגישה בתוכי את חסרונה של ניו יורק, יופי אורותיה המזוהמים מזדכך על ידי פחדי.

בבית הספר התקבלתי על ידי דיקן התלמידים, בחור מקריח, באוברול וערדליים, שהציג את עצמו כ'פופ'. "זו הקפטריה, ובהמשך מועדון התלמידים, שם אנחנו מחזיקים את הטלויזיה".

"מה לגבי הדובים", שאלתי, לחוצה להעלות את הנושאים הדחופים תחילה.

"דובים? מה הכוונה?" הוא שאל.

"הדובים. איפה הם? האם אי פעם הם נכנסו לקמפוס?"

"מאיפה אמרת שבאת?", הוא אמר, והוביל אותי אל גרם מדרגות שהוביל לאגף הבנות במעונות, מסדרון ארוך עם כעשרים חדרים, שם הציגני בפני בס, שותפתי החדשה לחדר, ששכבה בשיכול רגליים על מיטתה, תחת פוסטר של חתלתול התלוי על חבל כביסה, שבתחתיתו מתנוססת כתובת

Hang in there, Baby

היא היתה מוירג'יניה, וזה עתה השתחררה משרותה הצבאי, ומייד כשסיימה לספר על כך, עברה להסביר, בפרטי פרטים, את האג'נדה שלה, אג'נדה ששירטטה תוכנית לכיבוש הכלכלה על ידי הומסקסואלים והפיכתם למעמד החברתי השליט.

"וואו", אמרתי, לא מתאמצת מדי להפגין התעניינות. "אשמח לשמוע עוד, אבל היתה לי נסיעה ארוכה, ואני ממש צריכה להתקלח."

בס כיוונה אותי למקלחות, והזהירה: "לתשומת ליבך", אמרה, "הן משותפות".

התעוררתי למחרת, נקייה, לבד בחדר. אור הזהיר מבעד לחלון, ואני קמתי להביט במראה הראשון של אלסקה.

היה שם הר, ענק, ממש מחוץ לחלון שלי. הר אמיתי. לא כמו ההרים בניו יורק שהורי, בטיולים המשפחתיים הנדירים לאפ-סטייט היו מצביעים עליהם ואומרים: תראו, תראו, הרים!, ואנחנו היינו מסובבים את הראש "איפה? איפה? אה, זה, וואו".

בניו יורק היו אלה גבעות גדולות, תחומות בעצים. ההר כאן היה ענק, ענק באופן לא הגיוני. הוא היה סגול, ובפסגתו שלג. אני חייבת לטפס על ההר הזה, חשבתי, מפתיעה את עצמי.

הר הדובים, סיטקה, אלסקה

רגע אחר כך נכנסה בס, עם ספל קפה. "הי", אמרתי, "איך קוראים להר הזה?"

"הו, ההר הזה... זה 'הר הדובים'. ובקשר למה שדיברנו אתמול..."

לא הקשבתי. את מה שאמרה ראיתי כסימן. קודם הדוב המפוחלץ בשדה התעופה, ועכשיו ההר. לא באתי לאלסקה רק כדי להיפטר מהטירוף שהיה לי בבית. באתי גם כדי לבנות את עצמי מחדש. יצאתי מהבית ילדה מפוחדת, קרועה אמוציונלית על ידי משפחה לא מתפקדת, ואחזור כאשה שכבשה את ערבות הפרא. וחוץ מזה, חשבתי, כמה 'קול' זה יהיה להפטיר לתוך שיחות "כשטיפסתי על הר הדובים באלסקה..."

"הכל בסדר?" בס היתה עדיין בעיצומו של השטף ההומופובי שלה, ותפסה אותי לא מקשיבה.

"אה, זה שום דבר... רק חשבתי קצת על החברה שלי מניו יורק"

לאחר כמה שבועות למדנו כבר האחת את לוח הזמנים של חברתה, והצלחנו, לא בלי קושי, לתאם את לוחות הזמנים שלנו כך שנימצא יחד כמה שפחות. בינתיים, השמועה על היותי לסבית התפשטה, ואני לא הכחשתי. על ה'סטרייטיות' שלי סיפרתי רק לקומץ אנשים שחיבבתי וסמכתי שלא יפיצו את הסוד. תג 'הלסבית' הרחיק ממני את הפונדמנטליסטים שמילאו את הקולג' הפרוטסטנטי הקטן, ובה בעת שמר עלי מפני זעמה הקדוש של בס.

זמן קצר אחר כך ניגשתי אל פופ ושאלתי אותו על טיפוסי הרים. הוא העיף בי מבט ממושך, חודר, ספקני, ושאל אם אי פעם השתתפתי בטיפוס.

"באופן בסיסי זה כמו הליכה רגלית, לא? חוץ מזה שזה מתבצע ביער, לא? בטח. עשיתי את זה הרבה פעמים"

"לכי תדברי עם מארק. הוא גר בחדר 201. הוא מדריך קבוצות טיפוס. לפני שאת מטפסת תצטרכי להשתתף בקורס שלו."

זה נשמע כמו דחייה, אך בכל זאת עשיתי את דרכי אל מגורי הבנים. הייתי בחצי הדרך לקומת הקרקע כששמעתי את ה"קראק", ואחריו עוד אחד, ועוד אחד. קול דישדוש רגליים נשמע, ואחר כך ראיתי שלושה בחורים מצחקקים עושים בחשאי את דרכם אל מחוץ לחדר השירותים. האחרון, הגדול בהם, אחז רובה צייד. באופן נורמלי, בניו יורק, מהיכן שבאתי, זה היה מפחיד אותי. כאן, באלסקה, לראות אנשים מסתובבים עם רובי צייד כבר נראה לי, אחרי כמה שבועות, כמעט נורמלי.

"אחי, איך מכניסים אותו?", שאל אחד מהם, בעוד אני מנסה להתקדם לעבר חדר 201. הבחור עם הרובה החווה בידו לעברי וקרא "הי את, את 'קול', הא?"

"בטח, כן, אני קול". ידעתי מספיק כדי לא לערב את עצמי במשהו שיש בו רובה צייד, בייחוד רובה שנמצא עשרה רגל ממני. זה עשה אותי, כך שיערתי, 'קול'.

"יופי. טיילור, תוודא שאף אחד לא בא, אדם ואני נביא אותו".

הם הלכו, ואני נקשתי על דלת 201, נחפזת לא להישאר זמן ארוך מידי במסדרון. לא היתה תשובה, וכשהסתובבתי ללכת הבחור המגודל עם הרובה ואדם כבר נראו חוזרים, גוררים צבי ענק, מדמם, באמצעות קרניו המסוקסות. הוא היה לגמרי מת, ואני הסתכלתי, מבועתת, איך הם גוררים אותו לחדר השרותים.

טיילור חזר עכשיו גם הוא מעמדת האבטחה בקצה המסדרון, ובהבחינו במבט המבועת שלי הרגיש צורך לחזור על השאלה שכבר נשאלה קודם: "את קול, כן? כי אמרת שאת קול. זה מה שאמרת קודם. את לא תגידי כלום, נכון?"

"מה עשיתם?", צעקתי. הייתי אז צמחונית, וגדלתי במשפחה שהצילה חיות במצוקה, לא הרגה אותן.

"אל תדאגי, אנחנו הולכים לנקות אותו, בשירותים".

הייתי כאמור בת  19, נערה שקטה, ביישנית. אבל כשהרגשתי שמשהו רע נעשה, משהו לא צודק, הייתי מסוגלת לבצע דברים טפשיים. כמו למשל לצרוח על בחור מגודל עם רובה צייד.

"מפלצת! איך יכולת לירות בצבי שלא עשה כלום, מחלון חדר השירותים! זה כל כך לא פייר!". בעת שצרחתי, משהו מוזר קרה לקול שלי. במקום להתחזק, הוא התכווץ. כמו בלון שהאויר יוצא ממנו, או כמו המשרוקיות הללו שרק כלבים מסוגלים לשמוע.

"ג'יזוס כריסט, תסתמי את הפה," הוא אמר בלחישה קולנית, מתחננת, ואני התחלתי לבכות. הכל כאן כל כך דפוק, חשתי. למה לא נשארתי בלונג איילנד? הצבאים שם מתו באופן טבעי. הם הואכלו על ידי אנשים, אוכלוסייתם גדלה, הם איבדו את הפחד, וכך מתו לבסוף מפגיעת מכוניות, או גוועו מחוסר ידע איך להשיג מזון בעצמם.

"תראי, זה לא שאנחנו סתם הורגים", אמר אדם, מנסה לנחם. "אנחנו הולכים לנקות ולאכול אותו. איזה סיבה אחרת יכלה להיות לנו לגרור אותו לשירותים?"

מצאתי את זה  מרגיע באופן מוזר כשהבחור המגודל הוליך אותי משם, מסביר לי שאני חייבת לשבת לנוח קצת באיזה מקום. הרובה היה עדיין בידיו, ואני הלכתי אחריו ולא התווכחתי. הוא עצר מול דלת 201, וחיפש בכיסו מפתח. זה היה מארק.

"את לא הלסבית שגרה עם הפסיכית הזאת, בס?" הוא שאל.

החדר נראה נורא. הרצפה היתה מכוסה בבקבוקים ריקים של אלכוהול זול וצבירי כביסה מלוכלכת. "תגידי", הוא אמר, פוסע בעצבנות הלוך וחזור בחדר, "את הולכת לספר לפופ? כי בפעם האחרונה שתפסו אותי הוא החרים לי את הרובה לבערך שבוע, אז אני צריך לדעת".

אמרתי לו שעכשיו כבר לא איכפת לי, וזה היה נכון. תשומת הלב שלי כבר היתה מרוכזת במשהו אחר - ספרים היו מפוזרים בערימות בכל מקום בחדר, ספרים שאת השמות שלהם היכרתי, שנכתבו על ידי כותבים שהכרתי. לא יכולתי להאמין שהניאנדרטל יודע לקרוא.

"של מי הספרים האלה?", שאלתי.

"שלי, למה?"

"קראת אותם?"

"בטח", הוא השיב. "ולגבי הצבי, אני ממש אעריך את זה אם לא תספרי כלום. ואם איכשהו פגעתי בך, אני מתנצל"

"זה בסדר", עניתי. זו החולשה שלי. זה מה שרציתי לשנות. שום מעשה רע לא יעצור אותי מלהיכנע לבחור שקורא ספרים. תנו לי מישהו שמכל בחינה הוא מפגר, אם הוא רק קרא את ג'ויס. תביאו לי מישהו שמזריק הרואין, שודד בנקים, בתנאי שהוא מכיר את דנטה. תביאו לי אלכוהוליסט שיורה בחיות מחלונות חדרי שירותים, ואני אתחתן איתו, כי על המיטה בחדר המזוהם שלו היה מונח בדיוק הספר שאני קוראת עכשיו, ועוד רבים שאני מכירה ואוהבת. לפתע, בקבוקי האלכוהול הריקים שבאופן נורמלי היו צורחים אלי "הימלטי על נפשך! האיש הזה הוא אבא שלך!" והצבי המת, נראו מקסימים. כך, בפשטות. אמונותי התפוגגו באחת. אני מניחה שגם זו דרך לבנות את עצמך מחדש.

*

על "הר הדובים" לא טיפסתי, לבסוף. חשבתי על כך רק ברכבת לניו יורק, כשהתינוקת שלי מחממת את חיקי. לא הייתי צריכה את הטיפוס הזה. עזבתי. יצאתי מהבית ילדה לא בוגרת, מפוחדת, וחזרתי אמא לא בוגרת, מפוחדת. אך האמת היא שאף פעם לא באמת עזבתי. כל מה שרציתי להשאיר מאחרי בניו יורק צץ באלסקה, והיתה לי הזדמנות לבחון אותו וליישבו. איכשהו מצאתי את עצמי שוב במשפחה שלי. אני האמא המתלוננת והמאשימה, מארק האבא האלכוהוליסט, לפעמים האקסצנטרי, המקסים, לפעמים העויין, המתעלל. הדמיון היה מפחיד. רק כשהבנתי מי בתבנית הזאת אמורה למלא את תפקיד הבת הכועסת, המרירה, הצלחתי לחלץ מתוכי את האומץ לעזוב. והרגע בו התיישבתי על מושב הרכבת, בדרך חזרה, היה גם הרגע בו הבנתי מדוע הגעתי לאלסקה. מביטה אל בתי, הבנתי לבסוף מי הייתי אני. הייתי הילדה שגדלה אל מעבר לשקר של מי שהיא גודלה להיות. ואת האמת הזאת שגיליתי אחזתי בחוזקה, קרוב קרוב. זו היתה אמת שהבת שלי תזדקק לה. חייה תלויים יהיו באמת הזו. כל עוד היא תצטרך אותה, אמרתי לעצמי, אוחז בה, ולמשיכה שתהיה לי לאיזשהו איש, לאיזשהו בית שאינו גם שלה – לא אכנע.

כשהבנתי את זה, הגעתי הביתה. שם, ברכבת, איתה. נוסעת מקוטב אל קוטב, יודעת שכבשתי את ערבות הפרא.