זה מרוב שאני תמיד רוצה לדעת מה יהיה..
זה בגלל שאני מפחדת להיות פגיעה אז אני מנסה להדוף דברים שבסופו של דבר עושים לי טוב.
הוא באמת גורם לי להרגיש הכי טוב בעולם.
לא מתחרטת על כלום.
לא עושים דברים ומתחרטים
זה בגלל שאני רוצה לצפות מראש מה יקרה.
ומה יהיה .
זה לא עובד ככה.. ואני מבינה את זה לאט...
מה שיהיה יהיה.
אני לא קובעת מראש.
לאן שזה יוביל זה יוביל ואם זה לא יגיע למקום טוב אז עוצרים.
לא אוהבת שמתאכזבים ממני.
למה אני כבר לא מאושרת כמו שהייתי.
כמו פעם..
תמיד חייכתי.
תמיד ידעתי שיהיה לי טוב כי אני ישנה את זה
ואנשים מסביבי יעזרו לי.
טעיתי.
או שהם עדיין שם שאני פשוט לא רואה אותם כבר.
אותם פנים.
מסכה אחרת.
כל פעם מחליפה ומורידה, אני כבר לא מכירה את עצמי.
אם זה מסכה או שעוד פעם טעיתי וזה הפנים האמיתיות שלי.
יש לי הכל?
כל מה שצריך?
למה עזבת אותי.
אמרתי לך אל תעזוב אותי כמו כולם.
אמרתי.
למה לא הקשבת.
עזבת.
עוד פעם ההרגשה הזאת
של הריקנות הזאת.
שאין כלום.
לא אכפת לי מכלום.
אנשים באים הולכים צוחקים טועים ואני מסתכלת על הכל מהצד.
אני לא מזהה את עצמי.
לא מסוגלת להסתכל במראה מבלי לרצות לפוצץ אותה.
לא מסוגלת לאהוב את עצמי.
איך איבדתי אותך.
איך חמקת .
אהבה שמביאה להרס עצמי.
שוקעת בתוך עצמי.
יש עולם שלם.
לא מובן ומוזר.
נעלמת.
אין לי כוח כבר לבכות
זה נראה כאילו לדמעות כבר אין ערך.
זה לא נותן כלום ולא משלים כלום ולא עוזר בכלום.
כוח עצום של כאב.
אז אולי מישהו יגיד לי או פשוט יחבק אותי.
הדמעות שירדו ממנו שנפלו ונשברו עליי.
אז אולי אתה?
אולי אתה תגיד לי, למה אני לא מאושרת כמו שהייתי?
כמו פעם..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
