אהבה נשכחת - פרק סיום !

פרק חמישי - העבר חוזר שנית.

זה לא שהם הכירו לפני זה, רק שהם מצאו לנכון להסתכל אחד על השני כאילו משהו קישר בניהם.

* * * * *

ניו יורק , מנהטן

הוא הכניס את הסכין לכיסו וחזר לביתו. 'עוד פעם היא התחמקה' חשב בכעס.

'ג'ון לא יקבל את זה בעין יפה' התחיל לחשוש, הוא עצר מונית וחזר לביתו בברונקס..

הוא פתח את דלתו מותש אחרי חיפוש ארוך של אותה אישה, הוא לא ידע אפילו את שמה וזיהה אותה רק על פי התמונה.

הוא היה זקוק לכסף שג'ון היה אמור לתת לו בתמורה לרצח.

היה שקט. הוא הדליק את המנורה הקטנה שבפתח הדלת, ולפתע הרגיש יד חונקת אותו מאחורה.

הוא ניסה להסתכל לאחור או לברוח, אך ללא הצלחה. לבסוף הדמות מאחור אמרה:

"שלום ויל"

"ג'ון?" זיהה את קולו ואמר בפחד.

"אכן"

"בבקשה תעזוב אותי"

"אתה יודע שאני אוהב לעשות כניסות דרמתיות," אמר משועשע.

"עם הכניסות שלך בסוף לא יהיה מי שירצח את אשתך". הוא החליט לשחק גם את המשחק, ולבסוף ג'ון עזב אותו והתיישב על אחת מהכורסאות.

"אז אני מבין ששוב לא הצלחת," אמר ברצינות.

"לא," אמר ויל והשפיל את ראשו.

"בשביל מה אני משלם לך?"

"עדיין לא נתת לי את מלוא הכסף..."

"כשתסיים את עבודתך תקבל את מה שמגיע לך"

"אבל אני לא מבין! אם אתה יכול להרוג בקלות כל מי שאתה רוצה, אז למה שכרת אותי?" הוא ראה שג'ון לא אהב את השאלה.

"אני אשמור את הפרטים לעצמי," אמר באיפוק.

ויל הבין את הרמז ולא הוסיף מילה, לבסוף ג'ון קם ואמר:

"אני מקווה שתעשה את זה בקרוב, או שזה לא יסתיים בטוב..." ג'ון יצא מהבית, וויל הבין שהתעסק עם האיש הלא נכון..

* * * * *

שלומית הסתכלה דרך החלון איך המכונית מתרחקת מביתה. אחותה הקטנה שירה בת החמש רק שמחה וציפתה לשינוי.

הוריה התמקדו בדרך ולא חשבו על המעבר כמזיק אלא חשבו שיועיל...

שירה התחילה לשיר את השירים שהתנגנו ברדיו אך שלומית שתקה, היא לא התרגשה בכלל בקשר לעזיבה..

'אוהב אותך תמיד גם בשלט רחוק, אל תשכחי להתקשר אליי ברגע שתגיעי ולהגיד איך הבית, ירושלים לא תהיה אותו דבר בלעדייך'

שלומית חייכה מההודעה שקיבלה מהחבר שלה אשר.

'אשתדל לבקר תמיד' כתבה חזרה. היא ידעה שזה לא היה קל כשהיו רחוקים אחד מהשני, אבל האמינה בקשר שלהם.

היא לא ידעה כמה מהר זה ישתנה..

- - - - - - -

שלומית ראתה את השלט הגדול שכתוב עליו 'הרצלייה', ושירה מחאה כפיים בהתרגשות.

לאט לאט, הם עברו עוד בתים ועוד בתים, וכל בית היה יותר יפה מהקודם. לבסוף הגיעו לבית קטן פחות מפואר משאר הבתים.

היא ניחשה שפשוט להוריה לא היה תקציב, אבל הנבואה הייתה זו שהביאה אותה לשם ולא משכורתם של הוריה.

כל המשפחה נכנסה לבית.

"איזה יופי!" שירה אמרה בהתרגשות.

"נו איך שלומית?" שאלה אימה.

"נחמד..."

"נו באמת! תודי שהוא יותר טוב מהקודם!" הוסיף אביה.

"לא יודעת..."

שירה שרצה כבר בכל רחבי הבית, רצה לקראת שלומית וצעקה:

"שלומית תראי את חייבת לראות!" היא משכה אותה לכיוון החצר. "את תאהבי את זה!" הוסיפה בדרך.

שלומית פתחה את הדלת השקופה שהפרידה בין ביתה לבין החצר וראתה אגם קטן עם ארבעה צפרדעונים.

"אני לא מאמינה! איזה מתוקים!" הפעם שלומית לא יכלה להסתיר את התרגשותה, היא תמיד אהבה בעלי-חיים ואפילו בירושלים התנדבה בגן חיות.

"לאחד מהם קראתי שלומית," חייכה שירה.

"או איזה חמודה!" אמרה שלומית וחיבקה את שירה.

"עדיין לא החלטתי לשאר יש לך רעיונות?"

"לא... נראה בהמשך" שלומית אמרה. היא מיהרה להוציא את הפלאפון ולצלם את כל הבית, וכאשר סיימה היא שלחה את הכל לאשר ולחברתה הטובה אסתר. לבסוף התקשרה לאשר לשאול מה דעתו.

* * * * *

לבסוף המשיכה כשהרגישות נגמרה, ומיה הרגישה שוב מבוישת. היא הורידה את מבטה וראתה שאחד מחבריו ניגש אליו. היא ניצלה את הרגע והלכה במהירות.

'לא, לא הפעם' חשב ליאור, "אני כבר חוזר" אמר במהירות והלך לאיפה שמיה נעלמה.

הוא לא חשב מה להגיד לה למרות שזה היה מוזר פתאום לדבר בלי להכיר אחד השני, אבל הוא ידע שזה יבוא לו במקום כמו עם כולם.

אחרי ריצה קצרה ראה אותה והתקדם לעברה עד שהשיג אותה ועצר אותה, היא הסתכלה לאחור והופתעה לגלות שליאור זה שעצר אותה.

"אמ.. כן...?" אמרה בשקט בגלל שהתביישה.

"זה שלך לא?" השיב ליאור והוציא מכיסו נייר מעט מקומט.

"כ-כן קראת את זה?"

"כן" אמר בפעם הראשונה שהוא עונה לנערה בביישנות.

"או-אוי לא" היא לקחה במהירות את הפתק מידו והמשיכה ללכת 'לא ככה רציתי שהוא יכיר אותי' חשבה בכעס. אבל הפעם לא היה לה את מי להאשים חוץ מאת עצמה.

הוא המשיך ללכת אחריה..

"לא זה בסדר, את כותבת מאוד יפה"

"זה סתם" מיהרה לזרוק את הפתק לפח והמשיכה.

"למה זרקת את זה?" אמר והכניס בלי ששמה לב את הפתק חזרה לכיסו, הוא ידע ששם הוא יישמר טוב.

"כי אמרתי לך... הוא סתם!"

"חבל.. באמת.."

"לא בוכים על חלב שנשפך"

"יודעת ביטויים יפה.." החליט לשנות גישה. היא לא הוסיפה מילים, רק חייכה חיוך קטן.

"אפשר לדעת מה קרה שאת מדחיקה את כל מה שעברת?" אמר בהיסוס.

"אתה זוכר את המילים" אמרה ספק שואלת ספק אומרת והמשיכה "סתם לא קורה לי כלום" היא הגבירה את הקצב אך הפעם הוא תפס בידה והמייק-אפ ירד וחשף את הסימנים הכחולים, ליאור הביט בידה ואמר:

"אז קרה משהו.."

זהו..מה לדעתכם?

הפעם השתדלתי באמת להאריך קצת יותר ושהיה מתח

תודה לאורן שעזר לי עם סימני פיסוק : )

אשמח אם תגיבו,

רעות 3>

עריכה:

תודה למנהלת קוצ'ר על הכפתור היפה :

עריכה 2:

חח כל מי שרוצה שאני יודיע לו על הפרק הבא פשוט שיגיד שהוא רוצה

להצטרף לקבועים, או שפשוט היה במנויים כמובן חח.

דרך -אגב קיבלתם עידכון על עוד פרק?

הפרק הבא ב- 19 או ב-20 : )