אהבה נשכחת - פרק סיום !

מיה משכה את ידה ולא ענתה. היא המשיכה ללכת והוא מאחוריה, עד שלבסוף ענתה:

"אם קרה משהו אני לא חושבת שזה עניינך."

"אז עניינו של מי זה?"

"שלי!" מיה אמרה בהחלטיות.

"אני חושב שאם לא תספרי את זה לאף אחד, זה רק יהפוך את זה לגרוע יותר!"

"יהפוך את מה?!"

"את זה" אמר ליאור ותפס שוב את ידה. היא הסתכלה על ידה מלאת הסימנים, עוד פעם הדמעות התחילו לצאת. 'לא, לא עכשיו! אני צריכה להוכיח שאני חזקה, שלא קורה כלום' חשבה לעצמה.

"איך אתה יודע שזה לא סתם נפלתי או משהו?" שאלה בשקט, עוצרת את הדמעות.

"כי רואים..." ענה בקול שלו.

הפעם מיה לא יכלה להתאפק. היא התחילה לבכות ואמרה בלחש:

"אני לא יודעת אם אני יכולה לסמוך עליך." הפעם היא הלכה ממש מהר, וליאור הפסיק לרדוף אחריה. הוא ידע שיפגוש אותה שוב, למרות שאפילו לא ידע את שמה..

* * * * *

"הלו, אשר?"

"לא זאת מרים, שנייה."

"אשר!!" שמעה את מרים צועקת לאחיה עד שלבסוף מישהו ענה על הקו.

"הלו?"

"אשר?"

"היי נשמה מה קורה?"

"כבר מתגעגעת..." אמרה בקול כובש.

"גם אני..."

"ראית את התמונות ששלחתי לך?"

"כן," אמר וחייך למרות ששלומית לא יכלה לראות זאת.

"אתה לא תאמין! בדקתי כאן כל מיני מקומות להתנדב אליהם, ומצאתי את עמותת 'כנפי זהב' שזה לנכים ואת 'צער בעלי-חיים' שנראה לי אתה יודע מה זה," אמרה וצחקקה מעט.

"כבר חושבת על העמותות?" אמר וגיחך מעט.

"כן, אבל אמא שלי אמרה לי שלא יהיה לי מספיק זמן לשתיהן"

"אז את צריכה לבחור אחד?" אמר את הצפוי.

"כן"

"לדעתי תלכי ל'כנפי זהב' גם כי בירושלים כבר התנדבת לעזור לחיות וגם כי זה יותר חשוב לא?"

"נראה לי.."

"אז איך שם?" המשיך את השיחה.

"אני רוצה כל כך לחזור.." שלומית רצתה להמשיך בשיחה אך שמעה את אימה: "שלומית בואי, נוסעים לאכול משהו!"

"שיט טוב אני צריכה ללכת לאכול נדבר בלילה?"

"ברור מתוקה" אמר וניתק.

* * * * *

"אני מצטערת שאת צריכה לעבור את כל זה בגללי..."

"זה בסדר, את אחותי... גם אם הייתי יודעת שזה מה שיקרה הייתי עושה את זה"

"לא מיכל, זה לא בסדר"

"עזבי קורל אל תתעסקי בקטנות, מתי תוכלי לפגוש אותו?"

"אני לא יודעת.."

"מה? את מתכננת את זה כבר 17 שנה!"

"אני יודעת, אבל מה אני אעשה? כלום לא מצליח ועכשיו ערבתי גם אותך בזה" אמרה קורל בייאוש.

"תקשיבי, תנסי לחשוב על דרך טובה, ואני אתקשר שוב מחר"

"טוב," נאנחה קורל.

"נשתמע..."

"נשתמע" החזירה קורל וסגרה את הטלפון.

'לאן הגעתי' חשבה לעצמה. היא הסתכלה על הבית הקטן, בעל המטבחון, מזרון, שירותים,שידה קטנה ווילון שמפריד בין המקלחת לשאר.

היא קמה מהמזרון,הניחה את הטלפון בצד וניגשה לשידה.

היא פתחה את המגירה בא היה פתק מקומט ומוכתם שבו היה כתוב -

"כאשר 4 המפתחות יפגשו והדלת תפתח, האהבה תתגלה ואיתה זיכרונות מהעבר"

'אין, אין לזה פיתרון! אם ירון ומיכל לא הצליחו לפתור את זה אז מי כן?!' חשבה לעצמה בייאוש.

'איפה יש 4 מפתחות זהים? איזו דלת? איזו אהבה? איך אפשר להבין משהו מהנבואה הזו? אני לא מאמינה שירון עדיין מנסה לפתור את זה...'

שוב מלא מחשבות מילאו את ראשה, והיא מיהרה להכניס את הפתק וללכת למזרון. היא לא אהבה להיזכר בעבר..

* * * * *

דניס ואלכס נכנסו למכונית, הם בילו לילה שלם רק בבר ולכן היו שיכורים.

שניהם לא היו במצב של לנהוג, אבל הפעם הם לא התייחסו לכך. הכביש היה די ריק, חוץ מכמה מכוניות ששמו לב לנהיגה של דניס והשתדלו שלא להיתקל בהם.

לפתע הגיעה משאית, דניס התעסק עם הרדיו עד ששמע את אלכס צועק: "תזהר!!"

- - - - - -

דניס התעורר מעט מטושטש. הוא ראה את אביו נשען על אחד המשקופים ואת פניה המודאגות של אימו שהופכות למאושרות ברגע שהתעורר. לפתע הוא שמע אותה צועקת לאביו: " מהר תיקרא לרופא הוא התעורר!" אביו הנרגש רץ לאחד הרופאים.

"דניס, התעוררת! איזה יופי!"

"מה? איפה אני? כמה זמן ישנתי?"

"אתה בבית-חולים... אתה זוכר, כשהיית עם אלכס? לצערנו עברת תאונת דרכים וישנת שבוע"

"אוי נכון אלכס! מה קורה עם אלכס?!"

"אלכס בסדר הוא התעורר כבר ביום למחורת, מצבו עכשיו טוב" היא חייה אליו כשראתה את תחושת ההקלה שהרגיש.

לפתע הרופא נכנס עם אביו של דניס. הוא הסתכל על דניס שעדיין ניסה להתאושש.

"לפני כל השמחה, יש לי הודעה מאוד חשובה ולצערי גם מצערת."