סערה בכוס תה |
| 6/2009
חזרתי!!!
חזרתי. ממקום רחוק רחוק, מעבר לקשת בענן.
השנה האחרונה די נתקעתי בראש שלי.
פרשתי מהכל. נינגיטסו, קראטה. בקושי ניגנתי (גם סירבתי לשקול לעשות רסיטל). לא עשיתי ספורט. לא השקעתי במדעים. התלוננתי שאין לי חברים, ונשערתי בבית.
הדבר היחיד שעשיתי, ורק די אבא דחף אותי לזה, היה ללכת לסדנה ההיא, מה שהיה נחמד, ושינה קצת את הגישה שלי לדברים, אבל חוץ מזה לא עשיתי יותר מדי עם זה. (אני צריכה לחזור לשם).
בחודשיים האחרונים:
הצטרפתי לחוג נוער מטייל. לקחתי החלטה לעשות רסיטל. אשכרה התנהגתי כמו ראש סקציה בתזמורת. החלטתי להכנס ל5 יחידות מתמטיקה לא משנה מה. התחלתי לעשות ספורט שוב. התחלתי לצייר ולכתוב. התחלתי להפגש עם אנשים (בערך, לפחות לדבר עם חלק מהם, ולהסתובב עם אחת. הייתם מאמינים? יש לי ידידה בת חדשה!).
ולכל הדברים האלא הייתה השפעה נוספת, חזרתי לעצמי מבחינת ריחוף.
אני חולמת יותר. גם ביום וגם בלילה. קל לי יותר להמציא סיפורים שטויות.
התחלתי שוב להגיע למקומות הלא נכונים בזמנים הלא נכונים. דוגמא: בטיול האחרון של החוג נוער, הגעתי לבית שמש בתשע בערב ביום רביעי, במקום בתשע בבוקר ביום חמישי. גאוני לא?!?!?
התחלתי לשכוח מדברים. דוגמא: אתמול ישנתי מאוחר מדי, וכמעט פסיפסתי,לא איחרתי, כמעט פיספסתי לגמרי, קונצרט של התזמורת.
התחלתי להתנגש בעמודים ועצים ברחוב שוב, מחוסר צומת לב.
ויותר מכל, התחלתי להפצע שוב. בקושי נפצעתי בשנה האחרונה, והנה אני יושבת עכשיו עם צלקת חדשה, וסימן כחול ענקי מלווה בשריטה (התרסקות אופניים), שניהם על רגל שמאל. ואני גאה מאוד בשניהם.
בישבילי הפציעות שלי תמיד היו סימן לאומץ, קור רוח, ואישיות מיוחדת. עכשיו הם חזרו, והם גררו את אותי יחד איתם.
שלא תחשבו, אני עדיין בתוך הראש שלי. אף פעם לא יצאתי. פשוט לא עמוק כל כך.
i go out of my room and in to my head
נזק.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
