|
| 10/2007
בית ספר.
רק אתמול כתבתי שאני מרגישה שבאמת טוב לי. מי היה מאמין שזה יכול להשתנות תוך כמה שעות.
אף פעם לא אהבתי ללכת לבית ספר. פעם זה היה מלחץ, אח"כ היו אנשים שלא שמחתי לפגוש ועכשיו בשנה האחרונה של התיכון שיש לי קצת מהכל ואני אמורה להיות מרוצה, לפחות קצת, גם את זה אני לא מרגישה.
לעשות כלום יכול להכניס לדיכאון. אבל החזרה לבית הספר הרבה יותר גרועה.
חברים אני יכולה לפגוש מחוץ ללימודים. אני לא באה לשם בשביל הקטע החברתי (להיות במקום צפוף עם מאות תלמידים זה לא ממש המקום האידאלי).
והקטע הלימודי... רוב המקצועות שאני לומדת לא מענינים אותי בכלל. וממש לא בראש שלי לקום ב6:45 כל יום ולשבת 9 שעות על התחת בכיתה קטנה ולכתוב כמו תוכי כל מילה שהמורה אומרת.
ואז לחזור אחר הצהריים הביתה, גמורה מעייפות והדבר היחיד שמתחשק לי זה ללכת למיטה, לישון.
וככה עוברים עוד ועוד ימים. ללא משמעות, ללא מטרה. רק שיגיע כבר הסוף שבוע שאפשר לנוח כמו שצריך.
היום אבא העיר אותי מאוחר יחסית. גם לו היה קשה לחזור לשיגרה.
אז התארגנתי הכי מהר שיכולתי, לקחתי את המפתחות ונסעתי עם האוטו.
הבעיה שהוא העיר אותי די מאוחר ולא משנה כמה שניסיתי למהר, איחרתי.
פעם ראשונה שאיחרתי ועוד לשיעור ספרות.
כמובן שחטפתי צעקות ורשמו לי חיסור, פעם ראשונה שבצדק.
כל יום צועקים עלינו ומענישים את כל הכיתה גם אם רק מישהו אחד אשם.
אני לא באה לבית הספר בשביל לחטוף צעקות על הבוקר. אין דבר שיותר מרגיז אותי שצועקים עליי סתם.
אני מתנחמת בעובדה שעוד מעט זה נגמר. כיתה י"ב, השנה האחרונה.
וכאן מסתיים לו פוסט התלונות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
