אתה ניצוץ של הומניות מלטפת בעולם מכוער של מספרים וסטטיסטיקות.

התלתלים שלך נופלים על הכתפיים והעיניים בוערות בירוק אפור של עצב מושרש, או של תקווה

תלוי בהחלט בידיעה האחרונה שקראת בעיתון של הבוקר.

התווים שלך באוזניות בונים לך שיריון מגן כמעט בלתי נראה מתל אביב האפורה, ההיפוקראטית, שמעולם לא ראית את עצמך כגורם השתלבותי בפלצנות המתמדת שלה.

מה לך ולכפכפים צבעוניים.

נכנס ויוצא מאותו בניין אפרורי בקצה של אלנבי,משאיר את האוזניות בתיק ומוציא מתוכו קילוגרם של ציניות כשרה למהדרין.

סגן המנהל אומר לך ששוב איחרת ואתה מחייך בהתנצלות. הגומות שלך, אף אחד לא יכול להן.

לא הסגן שנוזף בך, המרצה באוניברסיטה או אפילו המורבידיות שלי.

לפעמים אתה צוחק ואומר שאתה עייף, אבל אף פעם לא שנמאס לך.

במקרה כזה אתה בדרך כלל הולך לישון, ואז קם וחוזר לאותו בניין אפור, מסיים סיגריה ומדליק עוד אחת במהירות האור.

 משאיר אחריך ספרי פסיכולוגיה פתוחים במרקריות צהובה וחתולה מדהימה אחת שכמהה לעוד ליטוף, אחרון.

כבר כמעט שמונה חודשים אתה אומר שיהיה בסדר. ואם אתה אומר, אתה ודאי יודע, אני חושבת לעצמי,בסוף יום ארוך של ראיונות עבודה כושלים, עיניים נפוחות מבכי ולב סדוק.

כי אם אתה יכול לא לוותר אז מי אני שאטעה לחשוב שלי יש את הפריבילגיה הזו, רק בגלל כמה דמעות וכמה כאבים בחזה.

ובגב, ובראש.

"תודה" זו מילה כל כך בנאלית ודהויה, והיא מחווירה באיטיות לנוכח הקיום שלך, מתחבאת מאחורי הכעס ומקווה להחליק יום אחד אל בין השפתיים המלוחות.

לא, תורה לא הגיע עדיין. אולי היא לא מופיעה מספיק פעמים בשגרה שלי אליך.

התלתלים הארוכים שלך מתפזרים לכל עבר מהגומייה הדקה. זה היה יום קשה ואתה הולך לישון עכשיו.

אני מצטערת שלא אמרתי לך את זה אף פעם-

אני חושבת שאתה הבחור הכי יפה בכל העולם.

"באמונה עיוורת, אני צועד על פי תהום

כמו אבן מתגלגלת שעומדת במקום

אחכה לך

עד החיוך האחרון

אולי אנחנו שנינו אנשים

שמדברים בשפה של סימנים

אני קורא לך לגרש את השדים

הכל או כלום כבר אין לי כח

הכל או כלום אני דועך

מחבק את הלילה בזרועותיי הרעבות

הכל או כלום כבר אין בי רוח

הכל או כלום אני זועק

מחבק את הלילה בזרועותיי האוהבות"

(ואלו פורטיסחרוף, למרות שאני לא מתה על סחרוף עצמו באופן אישי, וגם אתה לא. אבל השיר הזה הוא בשבילך).