פרק 5:
"אני מצטער על זה שבגללי אחותך והורייך לא פה היום,אני מצטער שהייתי כ"כ לא מתחשב בכיתה בהפסקה,זה באמת לא עינייני" הוא אמר ושיחרר את היד.
"אתה הולך?" לא הייתה תשובה "קלואי מייקל?" שמעתי קול קר וקשה "כן?" אמרתי בהיסוס "אני הרופא שלך אני יעשה לך כמה בדיקות ותוכלי ללכת הביתה עם אחיך" הוא עצר רגע והמשיך "תוכלי לפתוח או לנסות לפתוח את העיניים למרות שזה כואב לך?" ישר פתחתי את עיניי,אפילו לא התכוונתי אבל הרגשתי שביל השאיר אותי לבד,פחדתי אחרי הכל הוא כבר גרם לי להשאר לבד פעם אחת.
"כל הכבוד" חייך הרופא והמשיך בבדיקות "אני אתן לך מרשם ל2 כדורים כל אחד 4 פעמים ביום לשלושה ימים" הוא אמר ורשם לי משהו.
"אממ דוקטור?" אמרתי לפני שיצא, "כן?" הוא הסתובב בחיוך "ביל פה?" שאלתי מכווצת את אגרוף ידי מלחץ "אני אבדוק" הוא אמר ויצא.
כ"כ רציתי שביל יהיה שם איתי,לא יכולתי לפסיק לחשוב עליו.
"אני פה" ראיתי את ביל עומד בדלת עם חיוך רחב ,הוא תפס אותי בידיו ולקח אותי לאוטו ."לאן אתה לוקח אותי?" שאלתי כשראיתי שסטה מהמסלול "הביתה אליי" הוא אמר החלטי ולא נתון לויכוח.
לא היה לי אכפת,הוא כל מה שעיניין אותי כרגע "טוטאלי פאק!מה עם ברוק ולאנה.?" שאלתי בדאגה וכאב הראש חזר לי "תפסיקי לחשוב כ"כ הרבה ולדאוג זה רק יכאיב לך" הוא אמר ועצר את המכונית ליד בית ענק.
הוא הוציא אותי על ידיו מהמכונית,כבר היה לי לא נעים שהוא צריך לסחוב אותי ובכניסה ביקשתי ממנו שיוריד אותי על רגליי "אם זה מה שאת רוצה" הוא אמר "תעלי למעלה אני מיד בא" הוא אמר והתחלתי ללכת בקושי למדרגות "זהו אני פה תעלי אני מאחורייך"הוא אמר ועמד מאחורי המדרגות ,עליתי עוד מדרגה ועוד מדרגה ואז רגלי מעדה,ראיתי את פניי עוד רגע מתנגשות ברצפה אבל אחרי מצמוץ גיליתי את פניי במרחק של מילימטרים בלבד מפניו של ביל.
התבוננתי בעיניו העמוקות ,חומות דבש ענקיות,שפתיו שהיו מודגשות קלות עם שפתון יובש ותווי פניו המדהימים "אני כ"כ מבינה אותה עכשיו" פלטתי לעצמי "את מי?" ביל לחש לי בחזרה לא מנתק את עיניו מפניי "אחותי" הוא התבונן בעיניי לעומק "אני מקווה שזה לא יכאיב לה " ביל אמר בשקט "מה לא יכאיב?" אמרתי מרוכזת גם אני בעיניו "זה" הוא אמר והצמיד את שפתיו לשפתי נושם לתוכי את כל החמצן שיש לו,נותן לגופי לחוש בקור המגיע מעגילו המתכתי,שפתיו צימררו אותי,הם היו כ"כ רכות,חסרות צבע.
טעם התות מהשפתון התערבב בטעם לשוני המרה "תות" צחקתי מנתקת את עצמי מהנשיקה,משפתיו הרכות.
"אני מצטער הוא אמר "ולקח אותי בידיו למיטה שבחדרו "תשני ותקראי לי אם תרצי משהו"הוא אמר וירד למטה.
POVביל:
"אני כזה מטומטם אידיוט מפגר!" צעקתי על עצמי ונפלתי לספה בוכה.
ניגשתי לפסנתר,פותח אותו לאט לאט,רואה את התווים הישנים שליmonsoon""אמרתי וחייכתי לעצמי,התחלתי לנגן עוצם את עיניי וממשיך לשיר הבא והבא.
הזיכרונות עלו בי מהתקופה שהייתה לי עד לא מזמן ,לא להאמין שיש לי עכשיו שנה שהיא כמעט לעצמי.
המשכתי לעצום את עיניי והתחלתי לשיר ,שמעתי את דלת הבית נפתחת אבל לא היה לי אכפת,אף אחד לא יהרוס לי את הרגע שלי.
"You open your eyes but you can't remember what for
The snow falls quietly you just can't feel it no more
Somewhere out there you lost yourself in your pain
You dream of the end to start all over again "
המשכתי והמשכתי,לא רציתי לעצור את כל הזיכרונות שצפו בי מאמא.
" And if all that can't hold you back
Then I'll jump for you"
אמרתי ומשהו נגע בכתפי "תסגור את הפסנתר" טום אמר לי מחבק אותי מאחור "לא משנה כמה תשיר לה,היא לא תחזור לעולם" .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
