פרק 4:
"מה קרה?ספרי לי זה יעשה לך טוב" הוא אמר ונשק לי על המצח "הם היו בדרך להופעה ונתקעו באוטובוס,הפעם היחידה שאחותי זכתה לראות אותך הכי קרוב היא התמונה על הקבר שלה"אמרתי נותנת למילים לצאת מבלי ששמתי לב.
ביל לא אמר כלום,הוא רק חיבק אותי ושתק.
"ביל?" אמרתי מושכת את אפי "מה?" הוא אמר עדיין המום,התנתקתי ממנו לחלוטין והלכתי למקום שלי "תשכח שסיפרתי לך את זה" אמרתי והתישבתי ובדיוק נשמע הצלצול.
ביל התקדם לעבר השולחן שלו שהיה ממש לפני,הוא נראה רציני פתאום.
כל התלמידים נכנסו לכיתה מאושרים ומחייכים "הכל בסדר מותק?" קלארק אמר וחיבק אותי,לא התנגדתי לחיבוק שלו,הייתי צריכה חיבוק,רק לא מביל.
"טוב חבר'ה היום נתחיל את השיעור הראשון שלנו,נלמד על סולמות שירה" ביל אמר ורשם את ה"דו רה מי" על הלוח משרטט קווי גובה.
"ביל אני יכולה לצאת להתפנות?" אמרתי מרגישה קצת מסוחררת הוא התבונן בי בהבנה "בטח קלואי" הוא אמר וסימן לי על הדלת בעדינות.
יצאתי החוצה מרגישה בחילה איומה,הרגשתי כאילו אני עומדת למות.
אני בד"כ אופטימית אבל עכשיו אני מרגישה כ"כ רע שאני לא מסוגלת לחשוב בכלל.
נכנסתי לשירותים שהיו ריקים ונעלתי את הדלת הראשית.
נשענתי בעדינות על הכיור מול המראות הענקיות והמלוכלכות.
העברתי יד על המראה מנקה חלק ממנה ורואה את פניי החיוורות והאיפור שכבר לא משורטט כמו שהיה.
"טוב נשארו עוד 25 דקות לסוף השיעור ננוח פה 5 דקות ונחזור לכיתה" אמרתי לעצמי והשענתי את מרפקיי על השיש מחזיקה את הראשי שלא ייפול.
הרגשתי כאילו ידיי בוערות כאש חמה בל"ג בעומר "אין לי חום אני סתם מפנטזת..טוב נחזור לכיתה" אמרתי והתרוממתי מסתכלת מבט אחרון במראות המלוכלכות ויוצאת לכיוון היציאה נאחזתי בקירות כדי לא ליפול הסחרחורת חזרה פתחתי את המנעול ונפלתי כאדם מת על הרצפה הקשה.
התעוררתי למרגש דקירות קטנות בלחיי,פתחתי את עיניי כשלעיניי מתגלה לא אחר מאשר הקוקסינל-סליחה ביל.
"מה?למה אתה מסתכל עליי?" שאלתי והוא הרים את ראשו לכיוון השירותים,הזזתי את עיניי ומול עיניי ניגלו טום ברוק ולאנה.
"אויש אני בסדר,תתפזרו"אמרתי וקמתי לאט לאט מחזיקה בראשי,ביל תפס את ידי ועזר לי להתיישר.
ניגשתי לשטוף את פניי בכיור וכשהורדתי את ידיי נתגלתה לעיניי יד מגואלת בדם,היה לי פחד מדם.
"אמא מה זה?" אמרתי מבוהלת,הלכתי אחורנית בבהלה לא מורידה את מבטי מהיד כאילו הייתה מהפנטת.
"את בסדר?את בטוחה?את מדממת מהראש והתעלפת..אולי את לא בסדר?" לאנה התחילה להלחץ "לאנה שתקי!היא מפחדת מדם אל תלחיצי אותה יותר!" ברוק צעקה ולאנה התבוננה בה מפוחדת.
"בואי איתי" ביל אמר וסימן לטום לתפוס את הצד השני שלי,נשענתי עליהם חסרת כוח,עברתי את המסדרון כמו רוח חסרת רגליים.
"תודה טום אני אסתדר מפה,תיקח את הכיתה שלי אלייך לשעתיים עכשיו נתראה בבית" ביל אמר ולקח אותי בידיו.
"לאן אתה לוקח אותי?מלמלתי בקושי "לקופת החולים" הוא אמר והכניס אותי למכונית שלו,הראש שלי נפל כל המשענת כאילו לא היה בגופי כל שריר או עמוד שדרה.
"אני מצטערת על הליכלוך" אמרתי יודעת שאני מלכלכת את כורסת האוטו בדמי.
"זה הדבר האחרון שאני דואג לו" ביל אמר והחל לנסוע.
"אני פוחדת מדם,אני אף פעם לא הולכת לקופות או בתי חולים,תמיד בא רופא לבית היתומים" אמרתי בשקט מקווה שביל ישמע "את לא תשימי לב שאת בקופת חולים,את גם ככה בקושי רואה משו מהכאבים שלך" ביל אמר והרכב חדל מלנסוע.
"למה עצרנו?" שאלתי בחשש ולא הצלחתי לפתוח את העיניי מהכאבים שהיו לי בראשי.
לפתע מישהו הרים אותי באוויר "ביל?" אמרתי מודאגת "לא זה ניקו האח של בית החולים" ברגע ששמעתי שזה לא ביל רק רציתי ללכת משם "תוריד אותי!אני לא נכנסת לפה בלי ביל!" צעקתי ופרצתי בבכי "קלואי אני פה איתך" ביל צעק לי מרחוק ופתאום הרגשתי מישהו תופס את ידי"אני ממש פה" הוא אמר ושמעתי את קולו ליד אוזני,לא יודעת מאיזו סיבה אבל הקול שלו עשה לי טוב.
הניחו אותי על מיטה נוקשה וקרה,הרגשתי כ"כ חסרת כל,חסרת חיים.
"אתה עדיין פה איתי?" "אני פה איתך..אל תפחדי" הוא החזיק את ידי חזק ונשק לי בלחי "אני מצטערת באמת שאני מצטערת על היום הזה" אמרתי מנגבת את שאריות הדמעות שנשארו מהבכי בכניסה.
"את יודעת,פעם מישהו אמר לי שאהבה חיים,אבל אהבה גם עוזבת" הוא אמר לי בשקט מחזיק את ידי חזק יותר ויותר ,לא ידעתי מה לענות לו,הרגשתי שזה לא במקום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
