טקשי הלבוש בברדס - מאוד, מאוד, מגרד, נכנס בעצבים לחדרון הקטנטן שלו, טרק אחריו את הדלת וזרק את

הברדס על הריצפה בהפגנתיות. רק אחרי כמה דקות, של מלמולים כעוסים על חושך מצרים ושיחה משעממת בין

משהו שקורא לעצמו אחיו, לבין איזה אידיוט זקן עם לב גדול מדי, הוא קלט שהשאיר את הצלופחים בחוץ. הוא

מיהר לפתוח את הדלת, דרך על הברדס, והחליק.

 "קסו!" - לעזאזל! קילל.

 "נו...! תפתח להם כבר את הדלת!" צעק קול חסר סבלנות, שבקע מתוך הפלאטה על השולחן. כשדיבר הקול,

הצבע הצהוב בפלאטה זרח, ודהה מעט. "אני מנסה!" צעק טקשי בתגובה. "אל תתחצף!" צעק קול שני, שנשמע

חסר סבלנות, כאילו שייך לאיזה מתבגר, גרם לצבע האדום לזרוח, ובקע גם הוא מתוך הפלאטה. "הוא כניראה

  שכח אל מי הוא מדבר!" קרא בשימחה הקול הראשון. עוד הזדמנות לרדת על טקשי.

 "יש לו מזל אם זה באמת מה שזה." העיר הקול שבקע מהצבע הצהוב, וגרם לצבע הצהוב לדהות עוד קצת.

 "תפסיקו לבזבז חומר!" קרא קול שלישי, הבוגר מבין השלושה, ולמרות זאת, נשמע כאילו גילו לא עולה על של

טקשי. כשדיבר השלישי - האדום זרח, ואז כבה, ודהה מעט גם הוא. "נוו...? גילית איפה שומרים על המכחול שלי?"

שאל הצהוב, ודהה עוד. "יותר טוב מזה!" קרא טקשי, ונשמע שמח בפעם הראשונה מהרגע שנכנס לחדרו. "אני

  יודע גם מי שומר על המכחול שלך, איך הוא עושה את זה, ומי תהיה המלאכית!" קרא טקשי בגאווה והבליט את

חזהו.

 "מי?" - "איך" - "איפה?" צעקו שלושת הצבעים במקהלה, זרחו, ודהו.

 "המלאכית היא החניכה של אחי, המכחול במשרד של אבראי, והוא מוגן ע"י 4 מחסומים ושני פלופרים..." "על המכחול

  שלי מגנים רק שני פלופרים?!" קרא הצהוב ודהה כמעט לגמרי. "אמ... כן...?" ענה טקשי, ספק שאל ספק קבע.

 "איזה חוצפה! מה הם חושבים? שכל כך כל לרסן את המכחול הצהו - ?!" קרא הצהוב במחאה, והשתתק. הצבע

הצהוב דהה לגמרי.

 "יופי גאון! נגמרתַ!" קרה האדום, הבוגר מבין השלושה. "אם החומר נגמר הוא לא יכול לדבר?!" שאל טקשי בהפתעה.

 "כן!" קרא הירוק באושר. עוד הזדמות לרדת על אחרים. "לא רק, הוא נעלם לגמרי." "מה...? אבל...? שלושה מכחולים...?

  ושני צבעים...? איך...? אבל...? אבל הוא לא לא יכול פשוט ללכת...! נכון...?" "לא, ראש כרוב! אתה פשוט צריך

  להוסיף עוד צבע לפלאטה. אבל אולי עדיף ככה. הוא היה סתם נודניק." "נכון! הוא ממש נודניק! אבל גם אתה קצת

  נודניק..." אמר הירוק. "מ'שתגיד..." ענה לו האדום. "חבל שאתה לא נגמרת..." "אני?!" קרא הירוק במחאה "חבל

  שטקשי לא נגמר!" "מה אני קשור לזה?!" "טוב די לבזבז צבע! טקשי, אתה מבין מה התפקיד שלך מעכשיו?"

 "אמ... כן... ס'תומרת... בערך... ס'תומרת... לא ממש... בעצם... - " "לא." השלים האדום. "טוב, אני אנסח את זה

  בצורה שגם יצור נאלח כמוך, יוכל להבין." "למי אתה קורא יצור נאלח?!" "לך ראש כרוב!" קרא באושר הירוק.

איזה כיף זה לרדת על השפוטים שלך. "עכשיו תקשיב לי, ותקשיב לי טוב, אני לא רוצה עוד טעויות, כמו ששיחררת

את הליי פיקס, א - " "אבל הוא בעצם לא עשה לי כלום! זה לא בסדר להרוג אותו!" "שקט! אני שילמתי הרבה חומר

כדי לשלם על הטעויות שלך!" "הרגת אותו?!" שאל טקשי בהלם. זה כזה לא צודק. "לא היה לי מספיק חומר כדי

לעשות את זה, לא שלא ניסיתי... לא'משנה פשוט תקשיב אני עומד להיגמר." וזה היה נכון, נשארו בקושי שלושה

פירורים של צבע אדום. "אתה צריך למצוא את קופסאות הצבעים שלנו, אתה תדע כשתמצע אותם, כתוב על הקופסאות

'tsubasa no yume toshte no sora', שזה אומר - " אני יודע יפנית! זה אומר הכנפיים הם החלום והכיוון הוא השמיים

אבל למה הכוונה" "אין לי מספיק חומר להסביר לך, פשוט תעשה מה שאני אומר - " "אבל - " פתח טקשי במחאה

 "בלי אבל! תחשוב על כל מה שכולם אומרים לך כל הזמן! וותר טקשי! אל תיגע בזה! אל תתערב! אתה בסך הכל ילד!"

  אמר האדום. "אתה ראש כרוב טקשי! אתה יצור נאלח!" השלים הירוק באושר. "הבנתי את הרעיון!" קרא טקשי.

 "לא הייתה רוצה לנקום בכל אלה? אנחנו ניתן לך כוח! רק תעזור לנו עכשיו ו - " "ותהיה השפוט שלנו עוד קצת זמן"

 "תשתוק!" צעקו טקשי והצבע האדום במקהלה. "רק תעזור לנו עכשיו, ותתוגמל. פשוט תמצא את הצבעים, תמלא

  אותנו, ותדאג שהמלאכית לא תשתנה, בכל מחיר - " אמר האדום, ונדם.

גם הצבע האדום נגמר.

וואו. אני מרוצה! מקווה שנהנתם,

ושהבנתם מה קרה, מה קורה, ואולי גם מה הולך לקרות...