פרק עשירי - שומרי המכחולים ומסיבת הפיג'מות

 "היי! דוט! כאן למעלה!" צעק גוץ.

היה זה לילה קר וללא כוכבים. חושך מצרים השתרר בהר הנוקס ובסביבתו. להקת הליי פיקסים

היתה בעיצומה של שיכלול מערכת ההגנה שלהם מסביב למכחול הירוק. מאז שדוט חזר מהשבי,

כולם בכוננות היסטרית. דוט היה בדרכו למקדש יסוד האוויר. הוא היה שקוע בהירהורים, ולא שמע

את קריאותיו של גוץ. לאחר כמה דקות, שבמהלכן, דוט עף לאיטו לכיוון המקדש, וגוץ רדף אחריו

בצעקות, החליט גוץ לעשות מעשה. "יסוד האוויר" מילמל גוץ ביפנית. "השאל לי מן כוחותך" לאט

לאט החל גוץ לזהור באור לבן. גוץ הרים את ידו, והחזיק אותה מעל לאבן, בגול אגרוף. האבן

התרוממה באוויר, השתהתה כמה רגעים, אחר עפה בבת אחת והתנגשה בראשו של דוט.

 "סוף סוף! אני רודף אחריך מתחתית העמק!" "אה... כן... אני לא ממש מרוכז..." אמר דוט בהישח

הדעת. "מה... קרה משהו...?" שאל גוץ. "כ... לא... זה רק... לא חשוב..." ענה דוט במהירות. "אני

  צריך ממך טובה, דוט. בת דודה שלי השריצה. ביום שבת אנחנו חונכים את הגור!" צעק גוץ באושר.

 "ראש כרוב, אנחנו כולנו בני דודים!" "כן... יש בזה משהו... בכל אופן, אני צריך שתחליף אותי

בתורנות שמירה על המכחול..." "אמ..." חשב דוט. 'זו יכולה להיות הזדמנות לשים עין בעצמי על

  כל העסק, אני אוכל לבדוק עם ההגנות מספיק חזקות נגד הכוחות של טקשי...' חשב דוט "נוו...?

  אז אתה יכול להחליף אותי...?" שאל גוץ בתקווה. "אמ... מי השריצה...? אולי אני... אמ... מכיר אותה..."

שאל דוט, במטרה להרוויח זמן. "קולי. זה רק הגור ה-259 שלה!" "וואו! היא צעירה! בת כמה היא?"

 "כן... עוד מעט היא תהיה בת 450, בעזרת היסוד! נוו...? אז אתה יכול להחליף אותי...? לניקי

  יש פתאום דלקת כנפיים, הוֹרנוּס גמר בבת אחת את כל מאגר כוחות הקסם שלו... כולם פתאום

  מאוד עסוקים! אף אחד לא יכול להחליף אותי! אפרופו הורנוס. אתה יודע מה הוא סיפר לי...?"

 "לא! מה?" שאל דוט בסקרנות. שמועות עפות בלהקה יותר מהר מיצור מיסוד האש שבורח ממים.

 "המכחול הירוק ממש זז אתמול! הוא התגלגל בתוך המעגל שלו! אומרים שהוא ניסה לכתוב משהו!

  לא צריך אל תאמין לי! אבל זה בדיוק מה שקרה!" 'אם זה נכון זה אומר שטקשי התחזק! ואז גם

  המכחולים מתחזקים! זה לא טוב... אני צריך להגיע לשם במהירות האפשרית!' חשב דוט.

 "נו... אז אתה מחליף אותי...? בבקשה! אני אהיה חייב לך!" "כן! ברור שאני מחליף אותך!

  בשביל מה יש חברים?"

אחוזת נאגינו המתה ורעשה. טוב, אבל ככה זה כששש בנות מתבגרות עורכות מסיבת פיג'מות.

  "מאי צ'אן...! גוֹמֵנַה...!" - מאי! סליחה! צעקה מידורי, כשנכנסה לטרקלין הקטן ברעש, אחרי

איחור של חצי שעה. "לא נורא... שימי את הדברים שם" אמרה מאי והצביע על ספה אדומה

פינתית, עמוסה כריות. מידורי שמה את תיקה על ערימת הכריות, והצטרפה לבנות.

הטרקלין הקטן, מתוך שלושה טרקלינים באחוזת נאגינו, היה האהוב על מאי. במקום דלת, היה

וילון ירוק כהה משובץ אבנים קטנות, על הריצפה היה שטיח בורדו, הספות הגדולות והמאובקות

מסביב היו אדומות. שולחן אחד עמוס לקים פודרות, אודמים וכלי איפור למיניהם עמדו באמצע

החדר. וילונות ירוקים כהים כיסו את החלונות הגדולים והמבריקים, ועל השטיח המעותר הירוק

כהה ישבו שש בנות, לבושות פיג'מות יוקרתיות מקטיפה, על כריות אדומות כדם. כל כך גדולות

היו הכריות, שהבנות פשוט שקעו בתוכן. מידורי קפצה בחינניות לתוך אחת הכריות הפנויות

ושקעה גם היא. "אוקי עכשיו אפשר להתחיל את המסיבה באופן רישמי." קבעה מאי בהחלטיות.

 "לא נכון... מאי, כאילו שחכת משוּ!" קראה אופליה. "נכון!" הצטרפה מגי, בקולה הילדותי.

 "מה...? אהה שחכת משהו מאי!" הוסיפה מידורי, מרחפת לה אי שם, כרגיל. "נכון! אוי איך

  שחכתי..." אמרה מאי וקמה על רגליה "אופס... ליז, תאספי את זה..." ציוותה מאי כששפכה

כופסה מלאה בעגילים ארוכים ומצועצעים. "מה... מה היא שחכה...?" שאלה אגת'ה, קולטת

אחרונה כמו תמיד. "אוכל!" צעקו כל החמישה במקהלה. מאי יצאה מהחדר וחזרה לאחר חמש

דקות עם מעין יצור דמוי חמניה בעלת פרצוף, שהתהלכה על שורשיה. לחמניה היו שש זרועות,

ובמקום כף יד ואצבעות, היו לה עלים. ואם זה לא מספיק, היא לבשה סינר בית. באחד מהעלים

היא החזיקה יאה, באחר מטאטה, ובארבעה הנותרים החזיקה כיבוד ומשקאות. "הינה! עכשיו

אפשר להתחיל...? עוד מאט תיגמר השבת! וכבר נצטרך ללכת לבית הספר!" "וואו אתן קולטות

שעכשיו בעוד שבוע, אנחנו נישן את הלילה האחרון שלנו לפני בית הספר?!" קראה ליז בהיסטריה,

וככול שהמשיכה לדבר, התגבר קולה. "ואז תתחיל שיגרה משעממת של לימודים! ובנים! ושיעורי

  בית! ומבחנים! ועד שיעורי בית! ועוד מבחנים! ואז אנחנו לא נעמוד בקצב של כולם, וכולם יצחקו

  עלינו ויציקו לנו! ואנחנו נהיה מנודות לנצח! והבנים לא ירצו לצאת איתנו! ולעולם לא יהיה לנו

  חברים! ולעולם לא נתחתן! ולא יהיה לנו עבודה כי לא השקענו בלימודים! ו..! - " קראה ליז

בהיסטריה, והיא יכלה עוד להמשיך. אבל כניראה לא ממש התאים לאופליה לשמוע כל שארית המסיבה

על החיים-הלא-יוצלחים-שדבר-מתוכם-עוד-לא-קרוב-אפילו-להתחיל. "שמישהו יעצור אותה אחרת היא

  פשוט כאילו יכולה להמשיך ככה כל הערב..." "ליז, ליז! תרגעי, תנשמי עמוק!" הרגיע אותה מידורי,

בקולה החולמני ובמיבטא יפני כבד. "לדעתי אנחנו נהיה הכי מוצלחות באקדמיה! ונצליח בלימודים,

  ובשיעורי הבית, ובמבחנים! וכל הבנים יסתכלו רק עלינו! ואח"כ נתחתן! ונקים משפחה! ונצליח

  בעבודה! אבל אז, יקרה משהו נורא! וכמעט נמות בכאב ובייסורים, ואיזה גיבור אמיץ על חד קרן

  לבן יבוא להציל אותנו! ו...!" "די!!!" צעקה אופליה בחוסר סבלנות הולך וגובר. "אוקי. היום יום

  שבת. עוד שבוע לימודים. אני לא רוצה לשמוע מעבר לזה!!!" "מה...? עוד שבוע...? האקדמיה...?

  אבל...? אני לא מוכנה... צריך לקנות ציוד... ו... - " שאלה אגת'ה, קולטת אחרונה. שוב. "אוי

  טיפשונת, קנינו הכל בשבוע שעבר!" קראה מגי בקול ילדותי.

בהמשך הערב הבנות, פיטפטו, מרחו לקים, פיטפטו, טיפחו את ציפורניהן, פיטפטו, שחקו אמת או

חובה, פיטפטו, ערכו מלחמת כריות ענק, פיטפטו, הוציאו נוצות מהשיער אחת של השנייה, פיטפטו,

ופיטפטו עוד קצת.

בערך בשעה שלוש לפנות בוקר, נכנסה לחדר חמנייה, גבוהה יותר מהקודמת, ואמרה ביפנית:

 "איצ'רו סמה, מבקש יותר שקט בבקשה." השתררה שתיקה קצרה, שבמהלכה, הבנות העבירו מבטים

מבולבלים, מהחמניה, למידורי, ובחזרה לחמניה. "מה לעזאזל היא אמרה, ולמה השם 'איצ'ירו' היה קלול

  במשפט...?" שאלה מאי, כשהבנות קלטו שמידורי פשוט שקועה בדמיונות שלה, ולא מתכוונת לתרגם

מיפנית לעברית. "אההה... היא אמרה שאיצ'רו סא' מבקש יותר שקט בבקשה" "איצ'ירו, אמר בבקשה?!"

שאלה מאי בחשד. "לא... הוא דרש שקט באופן מיידי אחרת... הוא יקום לפה..." מלמלה החמנייה

בבישנות ביפנית והסמיקה. "אהה... זה יותר הגיוני..." אמרה מאי, לאחר שמידורי תרגמה. "תגידי

  לה שתגיד לו שככה זה במסיבות פיג'מות!" קראה מאי.

דוט ציפה בקוצר רוח לבדוק את השמועות בעצמו. אבל מאז שהסכים דוט להחליף את גוץ בשבת,

הזמן כאילו עמד מלכת. ובכלל לא עזר שבינתיים השמועות המשיכו להתפשט ונעשו מסקרנות יותר

ויותר. אבל מחוגי הזמן חייבים לזוז, הרי הטילו עליהם קסם חדי קרן! אין שום אפשרות לעצור אותם!

ובסופו של דבר הגיע ערב שבת.

דוט התעופף לאיטו לכיוון סדק צר במעלה הר הנוקס, ונכנס פנימה לתוך מנהרה רחבה, מוארת בלפידים

תקועים בתוך קנים מברזל, וקריסטלים שהיו מפוזרים בקבוצות קטנות כל כמה מתרים, החזירו אור, ונקדו

את כל המנהרה בשלוליות קטנות של אור. 'מעניין מי בן הזוג של גוץ לשמירה...' שאל את עצמו דוט,

ולא חיכה יותר מדי זמן כדי לקבל תשובה. "מי אתה...?" שאלה בחשדנות פיקסית תכולה, שהתעופפה

בסמוך למעגל קסם אפור וגדול. אחד מאלה שאתה לא ממש רוצה להשען עליו. "אני.. אמ.. אני דוט,

  אני מחליף אות גוץ, גורה של בת דודה שלו השריצה... ז'תומרת... גורה שלו השריצה בת דודה...

  כלומר... בת דודה שלו השריצה גורה... אז אני מחליף אותו..." תיקן את עצמו דוט בבישנות.

מוזר, הוא בדרך כלל לא כזה בישן.

הפיקסית תקעה בו מבט עצבני כאילו אומרת 'תיזהר' וסובבה את ראשה בהפגנתיות לצד השני.

זו יכלה להיות פעולה נורמלית לגמרי אלמלא היה שם קיר אבן. הפיקסית תקעה את אפה בקיר.

 "שִיקַשִיוֹ טֵמֵה!" - לעזאזל ממזר אחד! צעקה על הקיר, ותקעה גם בו מבט עצבני. 'מה קורא לי...?'

שאלה את עצמה בליבה. 'למה כל כך מרגיז אותי שהפיקס הלבן האידיוט הזה נועץ בי מבט כזה...!?'

לפיקסית התכולה היה שיער כחול מסודר בקוצים גבוהים, והיא ענדה על צוורה שרשרת פנינים יוצאת

דופן. דוט היה חייב להודות שהיא יפה באופן מסחרר. לאחר שתיקה קצרה, שבמהלכה דוט פשוט בהה

בפה פעור בפיקסית בזמן שצעקה על הקיר, וחיכה שתגיד לו משהו. אבל לא נראה שהיא מתכוונת לדבר,

ולכן הוא פתח בשיחה. "אממ... איך... איך..." 'מה קורה לי...? למה אני מגמגם...?' חשב. "איך...

  איך קוראים... לך...?" שאל לבסוף. "לִיוֹ." ענתה בקוצר רוח, והמשיכה לנעוץ מבט עקשני בקיר.

 "תגידי... אמ... שמעת במקרה משהו על זה שהמכחול.. זז...?" "מה עכשיו כל השאלות האלא?!" התרגזה

ליו. "אה... אמ... טוב... סליחה..." מילמל דוט. 'למה האידיוט הזה כל כך מרגיז אותי?!' חשבה ליו ברוגז.

 'למה היא גורמת לי לגמגם כמו אידיוט...?' חשב דוט בתיסכול, והסתובב להביט במכחול הירוק, שישב

לו על כרית אדומה עוד יותר, ועל שניהם כתוב ביפנית: 'tsubasa no yume toshte no sora'.

לא נראה כל סימן שהמכחול מתכוון לזוז בזמן הקרוב.

לפתע חש דוט סחרחורת פתאומית, והתעלף.

"אהה... אוי סיפרתי לכן כבר על הטופס...?!" קראה מאי בפתאומיות באמצע

מריחת אודם קבוצתית, והעירה  את מידורי מחלומותיה. "הההא... איזה טופס...?" פיהקה ליז.

 "אתן לא תאמינו! אבא שלי מכריח אותי לקחת חונך אישי!"

ההערה הפתאומית עוררה תגובות מיידית: "זה ממש לא הוגן שהוא לא שואל אותך." אמרה מגי

בקול ילדותי יותר מתמיד. "אוי מאי איזה אומללה את תהיי!" קראה מידורי בחולמניות. "אוי וואוי! אבל

אז כולם יצחקו עלייך! ואת לא תהיי מקובלת!..." מילמלה ליז בהיסטריה. "אוי מאי, את פשוט כאילו מסכנה."

קבעה אופליה. "מה...? מה זה חונך אישי...?" שאלה אגת'ה שעדיין לא קלטה במה מדובר. כרגיל.

הבנות אפילו לא טרחו להסביר לה. מאי הרימה מהשולחן, מתחת לכל כלי האיפור, טופס, מגולגל,

מלא במילים ביפנית ובאותיות קטנות, ולמטה, היה מקום לשתי חתימות. האחד היה חתום ביפנית, והשני היה

עדיין ריק. "אני צריכה לחתום פה, כדי לאשר את כל העסק עם החונך... תראו הוא כבר חתם. אוי

  איזה כתב מקושקש יש לו... כאילו שהוא לא מסתכל איך הוא כותב..." אמרה מאי בזילזול, לקחה עט

עיפרון חשמלי, ניתקה אותו מהמטען בחשמל, הפעילה אותו באי חשק הולך וגובר, רכנה מעל לטופס

תוך מילמולים כעוסים על חוסר-הצדק-המובהק-בעליל, ובדיוק כשנגע בדף עם העט, היא הרגישה

סחרחורת פיתאומית, והתעלפה.

וואו יצא לי ארוך...

זה בטח בגלל שאני כותבת בהמשכים עם טיוטה

טוב. אז יש לי המלצה לכל הקוראים.

כדי לכם לוודא שהגדרת גודל הטקסט שלכם על הקטן ביותר:

תצוגה>גודל טקסט>הקטן ביותר

כמו פה:

יותר נוח לקרוא ככה.

אח"כ אפשר להחזיר את המצב לקדמותו

יש רשימה חדשה!

'תקציר'

זה כמו שיש מאחורי הספרים... על הכריכה... בסוף...

אז כדי לקרוא את זה!

סוף סוף הגיע לקיצו הפוסט הארוך בעליל הזה,

שאני עובדת עליו כבר למעלה משבוע.

לעזאזל עם כל המבחנים האלא...

המנויים, או - אם לדייק - המנוייה,

יקבלו במהלך השבוע עוד אימייל עם רמזים לפרק המרתק הבא.

ואולי עוד תמונה.

ושוב - שווה להיות מנוי!