יש!

המבחנים נגמרו!

אבל עוד שבועים הם יתחילו שוב בכל מקרה...

היום היה לי המבחן האחרון בצרפתית...

לא הלך לי... את הרוב ניחשתי, ובינתיים [אחרי השוואה מדוקדקת עם חברות] יש לי לפחות 10 טעויות...

טוב... פרק אחת עשרה... תהנו!

מנויים

מנויים יקבל רמזים להמשך הטרילוגיה!!

ציטוטים חמים מהתנור!

אולי גם ספויילרים!

מפות שיעזרו להתמצא באיזור המק"ל נוקס!

ותמונות... אמ... ש... אתם תראו...!

שווה להיות מנוי!

אז... קריאה מהנה! :]

פינת הציטוטים!

[אני צריכה בהזדמנות לבקש מ - Help Art לעשות לי שלט 'פינת הציטוטים'... חחח]

*לומדים בכיתה על יחסי ערבים יהודים, תלמיד אחת מתווכח עם המורה*

המורה: "תראה, אתה נולדת בארץ,

אני נולדתי בארץ, ההורים שלך נולדו בארץ,

וגם... אמ... חסן מוסטפה נולד בארץ.

מה עושים?"

התלמיד: "הורגים אותו."

*המורה המאוד מצחיקה שלנו לספרות, מסבירה לנו שחברה מטריאכלית,

זו חברה שבה האישה שולטת*

המורה: "...אבל מה לעשות שבנות יותר מוצלחות מבנים"

תלמיד: "לא! אני לא אשתוק על זה! תוכיחי!"

המורה: "...עובדה שהמילה סמרטוט היא בלשון זכר"

גדול! וזה לא נגמר:

*אותה מורה, אותו שיעור, אותו תלמיד, [המורה כבר לימדה אחים שלו]*

המורה: "תגיד, הטימטום זו תכונה שעוברת כבר הרבה זמן אצלכם במשפחה...?"

*ושוב, שיעור ספרות*

המורה: "... אז עוצרים אותו"

תלמיד: "ולא נותנים לו לאכול עד שהוא מודה!"

המורה: "לא, אבל זה אולי יעבוד עליך."

*עוד שיעור ספרות...*

המורה: "הייתי בכיתה א', והיו לי שני אחים תאומים, תינוקות - "

תלמיד: "מה הייתם שלישיה?!"

דפנה: "אוקי, עכשיו תסביר לי, איך היינו שלישיה,

אם אני הייתי בכיתה א', והם היו תינוקות?"

*בשיעור תנ"ך*

תלמיד: "... אז בגלל זה אני עוזב את בית הספר."

המורה: "טוב, שיהיה לך בהצלחה לאן שאתה הולך!

לאן אתה הולך?"

*שיעור היסטוריה*

המורֵה: "...ומה הוא עשה לאחר מותו..."

מה לאחר מותו?! הוא כבר מת! הוא לא יכול לעשות כלום!

*לומדים בכיתה על אחריות*

המורה: מה המילה אחריות אומרת לכם?"

תלמיד א': "לסדר את החדר."

תלמיד ב': "לעשות כלים."

אני: "לשמור על אחותי הקטנה."

תלמיד ג': "לשמור על אחותי הגדולה."

*אנה רואה שלג נופל מהעץ*

אנה: "נפל שלג מהחרא!"

*טיול בירושלים, המדריך קורא לירושלים על שם של ילדים אחרים*

המדריך [שימעון]: "...ואז כבשתי את ירושלים ואני קורא לה שימעונה,

ואז באה... שקד...? ואז באה שקד וקוראת לשימעונה שקדיה,

ואז בא... טוב... ואז בא דור, וקורא לשקדיה, דוֹרַה..."

*אחותי, [נועם, בת שנתיים] אוכלת עוגיית חיוכים*

אמא: "נועם מה את אוכלת?"

נועם: "עוגיה צוחקת."

*אני, מאחלת לאחות של נועה מזל"ט*

אני: "תמסרי מזל טוב לאחותך!

למרות שאני לא מכירה אותה,

ובטח גם היא לא מכירה אותי."

*יעל, מנסה לשכנע אותי להחזיר לה את הכרית שהיא לקחה מנועם*

יעל: "הגונב מגנב פתור,

אבל הגונב מגונב מגנב, לא פתור!"

*בכיתה שלי, בהפסקת האוכל*

אני: "יהב, מה את אוכלת?"

יהב: "אוכל."

*דור עושה המון שטויות, ומנסה לגרום לי לשים לב אליו*

אני: "עצם הנוכחות שלו בכיתה מרגיזה אותי!"

נועה: "שתפי פעולה! הוא רק מנסה להתחיל איתך!"

אני: "טוב, יש לו דרך מאוד מוזרה לעשות את זה!"

*דור בהפגנת גאונות מרהיבה*

אני: "דור עוף מפה!"

דור: "אני לא יכול לעוף!

זה נוגד את חוקי מרפי!"

אני: "לא טמבל!

זה נוגד את חוקי הפיזיקה לא את חוקי מרפי!"

*ליאור, ילדה היפראקטיבית, מנסה לעקוב אחרי היועצת*

ליאור: "בואו נעלה בשקט במדרגות, כדי שלא נמשוך תשומת לב."

אני: "ליאור שעולה בשקט במדרגות, בלי לרוץ ולהשתולל,

זה הדבר הכי מושך תשומת לב שאני מכירה."

*אני מסבירה משהו למורה שאחראית על הרישום למקהלה של בצפר"

אני: "...ובזמן שאחי שומע סקזי, עם דגש על השומע, כי אי אפשר לשיר את הג'יבריש הזה."

*המחנכת שלנו, מספרת לנו על כל מני תקריות שהיו לה בטיולים שנתיים*

המורה: "...איזה ילד אחד, שהחליט על דעת עצמו ללכת לפיפי,

ואנחנו המשכנו ללכת, והוא נשאר מאחורה עם הפיפי."

*אח שלי קיבל עבודה, להוסיף בית שלישי לשיר כובע קסמים/לאה גולדברג,

[ילדה שמבקשת משאלות מכובע] זה מה שיצא*

"כל הימים, כל הימים,

חולם אני על כובע קסמים,

כובע שחור, מקושט בעלה,

שעושה כל מה שאני עושה,

כובע, בליבי בקשה שלישית:

עשה שביל קאוליץ' יעשה קרחת,

וכל גרמניה, תתפוצץ מצחוק ונחת,

ולא יקראו לו יותר קיפוד,

כי קוציו לא לראשו עוד."

חחח XD

טוב ולסיפור: קריאה מהנה!

מאירועי הפרק הקודם:

שמועות עפות בלהקה יותר מהר מיצור מיסוד האש שבורח ממים. "המכחול הירוק ממש זז אתמול! הוא התגלגל

בתוך המעגל שלו! אומרים שהוא ניסה לכתוב משהו! לא צריך אל תאמין לי! אבל זה בדיוק מה שקרה!" 'אם זה נכון

זה אומר שטקשי התחזק! ואז גם המכחולים מתחזקים! זה לא טוב... אני צריך להגיע לשם במהירות האפשרית!'

אחוזת נאגינו המתה ורעשה. טוב, אבל ככה זה כששש בנות מתבגרות עורכות מסיבת פיג'מות.

"אני... אמ... אני דוט, אני מחליף אות גוץ, גורה של בת דודה שלו השריצה... ז'תומרת... גורה שלו השריצה

 בת דודה... כלומר... בת דודה שלו השריצה גורה... אז אני מחליף אותו..."

'tsubasa no yume toshte no sora'.

לא נראה כל סימן שהמכחול מתכוון לזוז בזמן הקרוב. לפתע חש דוט סחרחורת פתאומית, והתעלף.

מאי לקחה עט עיפרון חשמלי, ניתקה אותו מהמטען בחשמל, הפעילה אותו באי חשק הולך וגובר, רכנה מעל

לטופס תוך מילמולים כעוסים על חוסר-הצדק-המובהק-בעליל, ובדיוק כשנגעה בדף עם העט, היא הרגישה

סחרחורת פיתאומית, והתעלפה.

פרק אחד עשרה - מאי וריאו באקדמיה

 "מאי?! מאי?! את שומעת אותי?!" צעק קולו של איצ'ירו. מאי הייתה מאוד מטושתשת. "מ... מה...?" שאלה

באיטיות. "יוֹקַטַה!" - איזה מזל! נאנחה חמנייה נמוכה שעמדה מאחורי איצ'ירו. מאי פקחה את עיניה באיטיות.

 "מה... מה קרה...?" "בעקה!!!" - טיפשה!!! צעק עליה איצ'ירו. "הבהלת אותי! אל תעשי את זה יותר!" "כן

  בטח, אתה אף פעם לא דואג לאיש מלבדך!" איצ'ירו לא ענה על זה. הוא התנהג כאילו הוא לא שמע ופשוט

יצא מהחדר יחד עם החמנייה. "מאי!" קפצו עליה כל הבנות בבת אחת. "זה היה פשוט כאילו אימא'לה!" אמרה

אופליה. "מאי! זה היה מפחיד! חשבתי שהטילו עליך כישוף אפל! ואיזה מכשף-לוחם רשע ניסה להשטלט לך

  על המוח! ו..." מלמלה מידורי. "ממש פחדתי." צייצה מגי בקולה הילדותי. "מאי! זה היה מפחיד! את באת

  לחתום! ואז נפלת על הדף! ואז חשבנו שהדף מקולל! והוא יאכל אותך! איבר איבר! והוא יתחיל מהמוח! ויעבור

  לידים! ו..." צעקה ליז בהיסטריה "דיי! תפסיקי להיות כזאת היסטרית!" קטעה אותה אופליה. "מ... מה...?

  אבל לא הבנתי מה קרה...? אני מרחתי לק... ופתאום כולם בהסטריה... ואז איצ'ירו בא, וגם הוא נכנס

  להסטריה...! מה הולך פה...?" שאלה אגת'ה בבילבול. המענה הגיע מיד. איצ'ירו נכנס לטרקלין הקטן יחד

עם אביו - קירה נאגינו. שנייהם נראו מודאגים מאוד. מאי לא הבינה למה הם כל כך היסטריים. "מאי את

  בסדר?" שאל קירה בחשש. "כן... אני מרגישה מצויין... אבל מה קרה?" "את התעלפת... אמ... אני שמח

  שאת בסדר... מה... אמ... מה הרגשת לפני שהתעלפת...?" שאל קירה בקול עיניני באופן חשוד. "לא יודעת...

  סחרחורת...? אבל.. אמ... ראיתי משהו... ראיתי... פיקס... ליי פיקס... לבן... גם הוא התעלף..." מילמלה

מאי. קירה ואיצ'ירו החווירו. שנייהם נראו כאילו מישהו מת. או לפחות התעלף. "זה גרוע משחשבתי..." מלמל

קירה. "איצ'ירו, במגירה שלי נמצא אלבום התמונות הישן שלי ושל יולנדה. תמצא בפנים, בעמוד הראשון תמונה

  של האקדמיה, במשרד של אבראי סנסיי, תביא לי אותה." הורה קירה לאיצ'ירו. איצ'ירו חזר תוך 5 דקות

כשבידו תמונה דהויה, של המשרד של אבראי. קירה הניח את התמונה באמצע החדר, מלמל כמה מילים

ביפנית, וגרם למעגל קסם קטן ותכלכל להופיע מסביב לתמונה. הוא התקרב למעגל, ונתן הוראות אחרונות:

 "איצ'ירו, שמאי לא תזוז מהמקום." "הַאִי." - בסדר. ענה איצ'ירו. "אבל למה?! זה לא הוגן! אני - " מחתה מאי,

אבל - "יַמֵרוֹ." אמר איצ'ירו, ומאי קפאה במקום.

קירה נכנס לתוך המעגל, עמד על התמונה, ושקע לאט לאט, כמו בחול טובעני, לתוך התמונה. ברגע שנעלם,

הופיעה דמותו הקטנטנה בתוך תמונת המשרד. אחת החמניות, שכניראה קיבלה תדרוך לפני כן, נכנסה לחדר

מלווה באמהות של כל הבנות. כולן נראו מודאגות והתלחששו במרץ. "אמא מה כאילו את חושבת שאת עושה

 כאן?!" "לוקחת אותך הביתה אופליה. וזה לא נתון לוויכוח." כולן התארגנו במהירות, ותוך חמש דקות כבר

היו מוכנות ליציאה. כל האמהות נעצו במאי מבטים חשדניים, ואולי גם קצת... לא יכול להיות... מפוחדים...?

ברגע שכולם יצאו מהחדר, ורק איצ'ירו ומאי נשארו, הפשיר איצ'ירו את מאי. הוא ניראה רציני, ומודאג. מאי

בחיים לא ראתה אותו ככה. מה הולך פה? "איצ'ירו, אני - " "ימרו!" קטע אותה.

אחרי זמן קצר, שנראה כמו יותר מנצח, ביצבץ ראשו של קירה מתוך התמונה, ואחר כך כתפיו, ידיו, ושארית

גופו עלה לאט לאט. וכשיצא מהמעגל, דמותו נמחקה מהתמונה. הוא צעד בצעד בטוח והחלטי, לכיוון מאי,

והתכונן לבשר לה את הבשורה, למרות שידע שתסרב בתוקף, אבל זה הכי בטוח בשבילה...

קירה רכן מעל מאי, ואמר "מאי. את נוסעת לאקדמיה. עכשיו." אין תשובה. מאי פשוט בהתה בו, בהבעה

קפואה, כאילו בכלל לא שמעה מה אמר לה. איצ'ירו ישב על השולחן במרכז החדר וגיחך לעצמו. 'איזה מן

משחק היא משחקת? היא מנסה להראות מסכנה כדי שאשאיר אותה בבית עד לסוף החופש?' חשב קירה

בבילבול. "וזה לא נתון לוויכוח!" הוסיף לאחר הירהור קצר. אין קול ואין עונה. איצ'ירו כבר כמעט לא יכל יותר

להסתיר את צחוקו. "מאי...? את שומעת אותי...?" שאל קירה בחשש. עכשיו איצ'ירו כבר התפקע מצחוק,

בצורה כזאת שאם לא היה יושב, היה בוודאי נופל אל הריצפה.

"איצ'ירו? מה קורה כאן?!" שאל קירה נאגינו בהיסטריה. "אמרת 'שמאי לא תזוז מהמקום...' טוב... היא

  באמת לא זזה מהמקום... הקפאתי אותה..." צחק איצ'ירו. "זה לא מצחיק!" קרא קירה בהיסטריה מהולה

בעצבים ומעט הקלה, והפשיר את מאי. אבל התחרט על כך, כמעט מיד: "אבא אני לא רוצה ללכת! זה לא

  הוגן! קודם החונך! ועכשיו זה! למה אתה לא שואל אותי אף פעם?! אני רוצה לארוז לבד! ולהיפרד מכולן!

  לא איכפת לך בכלל מדעתי מאז שאמא - " "די!" צעק קירה. "אני לא רוצה על אמא כרגע! זה רק לטובתך!

  את נוסעת לאקדמייה! עכשיו! יש לך עשר דקות לארוז!"

מאי קמה בהפגנתיות, יצאה מהחדר, ונכנסה לחדר הארונות שלה. זה היה חדר גדול, עמוס מדפים,

בגדים, אלבומים, בגדים, תכשיטים, בגדים, ועוד בגדים. היא הוציאה כמעט חצי מהבגדים שלה ודחפה

אותם בכוח ובעצבים לתוך מזוודה. בחדר הקטן שלה, לקחה משולחן האיפור המעוצב שלה כלי איפור,

תכשיטים, עוד כלי איפור, ועוד תכשיטים. בחדר-השינה-הצבוע-וורוד-שלה, עמדה שידת מגירות קטנה

וורודה, ולידה עמדה מיטה ורודה בודדה, מוסתרת בכילת-קטיפה-ורודה-בהירה-שקופה-למחצה.

מאי הסיטה את הכילה, רכנה מעל הכרית הוורודה שלה, הורידה מעט את את הציפית, ושלפה תמונה

מצהיבה קרועה ומקומטת, ובא נראו כל ארבעת הנאגינואים, בחוף הים, לבושים בגדי ים.

מאי-בת-החמש ישבה על ברך אחת של אמהּ, בעוד איצ'ירו בן השמונה, תופס את הברך השנייה,

ומכין קציצת-בוץ שהתכוון לזרוק על מאי. קירה נאגינו ישב על סדין שניפרש על החול, לצד אישתו,

וחייך כמו שהוא לא מחייך אף פעם. לפחות לא מאז אותו יום, שבו יולנדה נטשה אותו ככה, חסר ניסיון

לחלוטין, לגדל לבד שני ילדים קטנים, שאחר כך הפכו לשני מתבגרים עקשניים.

מאי בההתה בתמונה. "אוי... אמא... למה הלכת ככה והשארת אותנו עם אבא לבד? אם היית פה,

  אבא בחיים לא היה 'מפקיר' אותי ככה באקדמיה כשיש לי עוד שבוע חופש! - "

 "ממאאיי!!" "אני באה!" נחפזה לענות. מאי קיפלה וקימטה את התמונה המקומטת בכל מקרה, דחפה

אותה לכיס פיג'מת המשי שלה, ועלתה אל הטרקלין הקטן. בנוסף לשתי מזוודות הבגדים שלה, מזוודה

מלאה בחפצים אישיים, ובעיקר אלקטרוניים [משמע כבדים], ולתיק האיפור הקטן-ענק שלה, עמדה בחדר,

ליד מעגל התמונה, עוד מזוודה, פתוחה, מלאה ספרי לימוד, עטים, עפרונות, מחברות, מטה קסם,

שבקצהו כוכב צהוב וזוהר, סכין קטן, כוכבי ברזל קטנים וחדים לזריקה, ועוד כל מני אביזרי קרב וכישוף

למניהם. איצ'ירו סגר את מזוודת הציוד הלימודי של מאי.

מאי איצ'ירו וקירה, הרימו את כל המזוודות, או - אם לדייק - ניסו להרים את כל המזוודות. היו יותר

מדי מהן. "ארזת את כל... הבית?!" התנשף איצ'ירו. מאי לא ענתה. לבסוף הצליחו שלושתם

להעמיד את כל המזוודות בתוך המעדל מסביב לתמונה. אבל עכשיו יש בעיה חדשה. כשכל

המזוודות עומדות על התמונה, אין מקום לקירה מאי ואיצ'ירו! לבסוף הוחלט: מאי ואיצ'ירו לקחו 

מזוודה, וקירה לקח שתיים, והם ירדו לתוך התמונה בתורות. איצ'ירו ירד ראשון. מאי אחריו. זו

הייתה הפעם הראשונה שמאי השתמשה בתמונה כדי לעבור ממקום למקום. הייתה לזה הרגשה

משונה. כאילו אתמה נמס לאט לאט לתוך התמונה. מאי נפלה בבת אחת לתוך חדר עגול, עשוי

כולו מעץ, עמוס מדפי עץ. במרכזו נח שולחן עץ בעל רגליים מגולפות בעץ בצורת מלאכיות,

כל רגל בצורת מלאכית עץ אחרת. בפינה, השתלשל גרם מדרגות עץ גבוה, ועל קטע קיר עץ חסוף,

עמדה דלת עץ ענקית, ועליה חרוט שם האקדמיה בשלוש השפות הכי מדוברות - עיברית, אנגלית

ויפנית: 'האקדמיה נוקס לאומנויות הקסם והלחימה'. אפילו השטיח שעליו נפלה מאי, היה בצבע עץ.

מאי קמה, ניערה את פיג'מת המשי שלה, והסתכלה מסביב. על תקרת העץ הגבוהה, הייתה

תלוייה תמונה קטנה, של הטרקילין הקטן באחוזת נאגינו, ובא נראו דמויותיהן המוקטנות של 

אביה של מאי שכניראה התעקב, ושתיי חמניות. פתאום שמה מאי לב, לכתובת יפנית, שהייתה

טבועה בשטיח - "Tsubasa No Yume, Toshte No Sora." - הכנפיים הן החלום, והכיוון הוא השמיים. מעניין.

ליד מאי, עמד איש זקן, ומוזר, נמוך וכפוף, ושוחח עם איצ'ירו ברוגע, כאילו מעולם לא נחתה

מתבגרת-בעלת-מזוודה-גדולה-ענקית-לובשת-פיג'מה - ישר מהתקרה של משרדו, ופספסה את

הראש שלו רק במזל. "אַהה! קוֹנִיצִ'יווַה נַאֵגִינוֹ סַאן. ווַאטַשִי ווַה אַבַּרַאִי הִירוֹשִי סֵנסֵיי. אוֹקַאִירִי נַסַאִי!"

 - שלום נאגינו סאן. קוראים לי אבראי הירושי סנסיי. ברוכה הבאה!" ברך אותה אבראי-הירושי-סנסיי-הזה,

ונשען על מקל עץ מגולף, ובהה בא במבט עירני, מאושר, וסקרן, כאילו מעולם לא ראה לפני

כן נערה לבושה פיג'מה - דבר שהיה לא נכון בעליל. הוא הרי מנהל בית ספר לבני נוער כבר

למעלה מ-400 שנה! ברור שהוא ראה נערות לבושות פיג'מה! "אמ..." פתחה מאי, אבל באותו

רגע נחתו עליה באופן פתאומי שתי מזוודות כבדות, מאוד כבדות, ולוחם שרירי, וכבד לא פחות

מהמזוודות, המוכר יותר כאבא שלה. אחרי שכולם קמו, ניקו את הלכלוך הדמיוני שדבק כביכול

בגדיהם הנקיים מדי במהלך הנפילה, שאלה לבסוף מאי, את אחת השאלות הכי דחופות שעלו

לה באותו רגע. "מה אני עושה כאן?!" "אהה... כל דבר בזמנו! כל דבר בזמנו! את תדעי הכל

  בזמן! לא שעמדת בזה כל כך טוב עד עכשיו... מילא..." "אב - " "הפרחים לא פורחים לפני

  שהאביב מגיע! הגשם לא יורד לפני בוא החורף! נכון?" "אמ... כן... נראה לי..." ענתה מאי

בבילבול הולך וגובר. קירה ואבראי החליפו מבטים הרי משמעות, ויצאו החוצה, משאירים את

מאי ואיצ'ירו לבד. "על מה לעזאזל הוא דיבר?!" שאלה מאי. "הוא אוהב לדבר בחידות... זה

  מין תחביב שלו... בהתחלה את לא תביני כלום... לאט לאט זה יהפוך ברור יותר... מה

  שהוא ניסה להגיד, זה שכל דבר בזמנו." "אולי בכל זאת - " "לא!" לבסוף, אחרי כמעט רבע

שעה שבמהלכה מאי ואיצ'ירו פשוט בהו בקירות העץ ואחד בשני, נכנס קירה וקרה להם לצאת

החוצה. הם החלו ללכת, כשקירה מחזיק מזוודת-בגדים-ענקית אחת [בקושי], ואבראי סנסיי את

כל השלוש האחרות, כאילו הן סתם שלוש פיסות נייר, והלחו בין המון מבני עץ ישנים ומעלים

אובש ל-השד-יודע-לאן. וכשעברו ליד חדר, שעליו כתוב בשלוש השפות: "ריאו סנסיי" שאל איצ'ירו

את אבראי: "אמ... אתה יודע איפה ריאו סאן?" "כאן מאחוריך בעקה." ענה קול עמוק, ומוכר למאי,

במבטע יפני חזק. אצ'ירו הסתובב בבת אחת, ורץ להגיד שלום, ללוחם גבוה ושרירי, בעל שיער

מתולתל, ועיני פנינים תכולות, שלבש גלימת-מורה עם סמל האקדמיה. מאי נעצרה בבת אחת.

 'מה הוא עושה פה?' חשבה בכעס הולך וגובר. נראה שגם ריאו קלט אותה, כי גם הוא בהה בה

בלי לזוז. לאחר כמה שניות של הלם, שבינתיים הירושי סנסיי וקירה עצרו גם הם, והחליפו מבטים

מבולבלים, צעקו מאי וריאו בתיאום מושלם: "קִי סַמַה!" - את! - אתה! "הו... אני רואה שאתם כבר

  מכירים...?" אמר אבראי סנסיי, מבולבל, והעביר מבט עוד יותר מבולבל ממאי אל ריאו ובחזרה.

וואו. זה ארוך.

אמ... תגיבו...?

חחח

אין לי משהו מוצלח יותר להגיד...