החלטתי לכתוב סיפור לתחרות הסיפורים הרישמית הרביעית, בנושא: "אם החיות שלנו היו מדברות, מה הן היו אומרות?"

לסיפור קוראים: "וירבץ נמר עם גדי." קריאה מהנה.

היה יום בהיר, השמש זרחה בשמים, מזג האוויר היה חמים, להקת הדרורים התווכחה בקולניות, כמו בכל אחר צהרים.

הפעם, הוויכוח היה על הנקודה הכי גבוהה על עץ הערמונים הגדול, העץ הכי גדול בכל הגינה האחורית של פינת רחוב ה'חיות'

12. מי ששולט בעץ, שולט בגינה.

כל הציפורים צייצו במקהלה, וצעקו לכל עבר, כולן עפו מענף לענף, והתנהגו באותה המוניות שהם נוהגים בה כל הזמן.

  כרגיל. חשב בְּרַאוּן, חתול רחוב ג'ינג'י, עצבני, ועצלן, והתמתח בצילו של עץ הערמונים הגדול, וניסה להתעלם מרעש

הציפורים ככול יכולתו. "הענף הזה שלי!" "אבל אני הייתי כאן קודם!" ציצו שני דרורים בהמוניות, וקיפצו על ענף לא יציב במיוחד...  אל תכרתו את הענף עליו אתם... - בום. יושבים... לא חשוב... הגינה הייתה ריקה מאדם, כמו כל יום בשעת בין

ערביים.

  "בראון! בראון! בוא נשחק! אני אנשוך לך את הזנב, ואתה תנשוך לי את הזנב, ו... - " "וביחד נתנהג כמו שני חתולים

   חמומי מוח וחסרי סבלנות, שכרגע חזרו מפנסיון לחיות." "כן! זה בדיוק מה שנעשה!" "טוב." "באמת?!" "לא."

דינדין היה גור חתולים, חתול מחמד פחדן ומבויית, שחור לגמרי חוץ מהאוזן הלבנה שלו, שגרמה לו להראות אפילו יותר

ילדותי ממה שהוא באמת.

  "דינדין תעזוב אותי! אני מחכה לְסוּלטַן!" "כן! גם אני רוצה לחכות לסולטן! האדונים שלו אמורים להוציא אותו לטיול בערך

    עכשיו נכון...?" קרא דינדין באושר, וקיפץ מצד לצד בחוסר סבלנות ילדותי, וניסה למשוך את תשומת ליבו של בראון,

שבכלל לא הקשיב לו. הוא פשוט שכב בצילו הענקי העץ הערמונים הגבוהה, ניסה להתעלם מההמולה ששררה סביבו,

וניפנף את זנבו הג'ינג'י בשיעמום. אחרי חמש דקות מיגעות ורועשות, במהלכן חמש ביצים הספיקו ליפול תוך כדי הוויכוחים

של הדרורים, לאחר חמש דקות שניראו כמו כמה 5 שעות, נראתה במרחק צללית של כלב מקשקש בזנב, ושתיי בנות טיפש עשרה אוחזות ברצועה קשורה לכלב, ומדברות בקולניות שכמעט משתווה לקולניות של הדרורים. חשב בראון.

   "אז את כאילו שומעת? אמרתי לו שירד לי מהווריד! כן כן! ממש ככה!" "דיי! לא נכון!" "כן! זה בדיוק מה שעשיתי!"

   "ואז, הוא כאילו העז לקרוא לי משקפופרית! ורק שתדעי שהוא הרבה יותר מכוער ממני עם הגשר שלו! ואת יודעת מה

    שמעתי? שמעתי שהוא מרביץ לאליפי"ם! כן כן! הוא בטח מושך אותם מהמיכנס כמו שתמרה אמרה שיוסף עשה לנתן..."

הבנות והכלב הלכו והתקרבו לכיוון של החתולים. זה נראה כאילו הכלב מושך אותן לכיוון הזה. "פססססט... בראון...?

   אני כבר בא...!" לחש הכלב. "שקט סולטן! חסר לך שהאדונים שלך ישמעו אותך מדבר!" בראון לא ידע אם הכלב הזהוב והגבוהה, סולטן, שמע אותו או לא, אבל אם כן, הוא הסתיר את זה מצויין. הבנות הלכו והתרחקו לכיוון הנדנדות, וכשהגיעו,

התיישבו כל אחת על נדנדה אחרת, ושיחררו את סולטן מהרצועה. "כשתסיים, תחזור ישר אלי! נכון כלב טוב...?" "וואף!"

נבח סולטן לאישור, ורץ אל עץ הערמונים הגדול. השמש החלה לשקוע, השמיים נצבעו כתום, כרגיל, הצללים התארכו, במיוחד

זה של עץ הערמונים, שהיה ארוך ממילא. "בראון! דינדין! הֵיי!" קרא סולטן וקישקש בזנבו. "וַו." ענה לו בראון. "סו-ל-ט-ן"~

קרא דינדין והסתער לעבר הכלב שהתקופף, חמק ממתקפת הפתע-הלא-מפתיעה-בעליל של דינדין, שנחת נחיתה גסה

על הראש, בניגוד לשאר החתולים, שהיו נוחתים באלגנטיות על הרגליים. "וואו... כבר לא יכולתי לסבול את השהות בבית!

   הגברת הקטנה כל היום מדברת במכיר הקטן הזה, שפולט קרינה! והאדון כל הזמן צועק עליה כי היא מדברת במכשיר

   הקטן שפולט קרינה, כבר חשבתי היא לעולם לא תיקח אותי החוצה!" קיטר סולטן. "תזוז ימינה." אמר בראון, והמשיך

לשכב, לעצום עינים, ולנענע את הזנב בשיעמום. "לזוז ימינה...?" שאל סולטן, וזז הצידה, בדיוק חצי שנייה לפני שנחתה

עוד ביצה במקום שבוא עמד לפני שנייה. פתאום הדרורים שמו לב לסולטן, והתחילו לפזז ולצייץ ברכות שלום לכל עבר,

והיו קולניים יותר מתמיד. "טוב, לפחות הפעם הן מסכימות על משהו..." ספלאש. עוד ביצה נפלה, ועוד תיגרה פרצה.

   "או שלא." תיקן אותו סולטן. "אז איך עבר עליך היום?" שאל. "כרגיל. משעמם. כל היום בני אנוש מסתובבים פה ומקטרים,

   "הבוּס או-איך-שלא-אומרים-את-זה פיטר אותי... החיים קשים... המַסַסִ"ים גבוהים מדי... הפּלֵטֵפוֹן נפל לי לאסלה..."

   "פלטפון...? אתה מתכוון טלפון! אתה מתכוון טלפון!" "שמענו אותך בפעם הראשונה דינדין, אין צורך לחזור על עצמך

    פעמיים! ותפסיק לדלג ממקום למקום! אתה עוד תנחת עלי - אווו!" "אופס... סליחה בראון... אבל ביקשתי סליחה!" יבב דינדין, שנפל על בראון בעוד נחיתה לא מוצלחת. "אתה חסר תיקווה דינדין! אבל לא חסר תיקווה כמו בני האנוש." "הם כל כך מוזרים! הם לובשים בדים מוזרים על הגוף שלהם! איך הם קוראים לזה...?" שאל סולטן, מנסה להזכר... "בגדים! קוראים לזה

    בגדים! בגדים! בג - " "שמענו אותך בפעם הראשונה!!" קרא בראון, עדיין באותה תנוחה כמו מקודם "כן זהו, בגדים.

    זה כל כך משונה! וככול הבגדים יותר מגעילים ולא נוחים, בן האנוש נחשב יותר. הרי בכל מקרה חצי מהגוף שלהם חשוף,

    אז למה הם תורחים?" "כל העשק הזה נשמע לי מוזר... מה איכפת להם מה חושבים עליהם האחרים...?" שאל בראון,

הפגין התעניינות יחסית שלא אופיינית לו, ופקח עיינים. "שאלה טובה... אני לא ממש יודע... אבל אני כן שמתי לב שאם

    מישהו לא מתלבש כמוהם, הם משתדלים להתרחק ממנו ו - דינדין מה אתה מנסה לעשות...?!" כל הראשים של כל החיות

בסביבת עץ הערמונים, כולל זה של בראון, הסתובבו בבת אחת אל דינדין, שהיה בתנוחה מאוד מוזרה, כשרגליו באוויר, וראשו בין רגליו, זנבו מתנוענע בחוסר שקט, ואם חתול יכל להסמיק, דינדין היה מסמיק. "אני מנסה להגיע לערמון ההוא... על העץ..."

מילמל. "מה יהיה איתך דינדין..." נאנח בראון בפעם המיליון. "אם בני האנוש יפסיקו להסתכל על הכונכיה, ויביטו ברכיכה שיש

   בה..." נאנח סולטן... "כל הזמן הם רק נעלבים, ומחפשים את הרע... בכל דבר..." "נ... נכון...!" קרא בראון בעניין בתאומי.

   "שינסו להתסקל על הצד החיובי! הצד החיובי!" קרא דינדין, וזינק שוב לעבר הערמון העקשן. "נ... נכון! הם צריכים להסתכל

   על חצי קערת המים המלאה!" אמר בראון, והבנה התפשטה על פניו. "אז את חושבת שאני צריכה לבקש ממנו סליחה...?"

שאלה הגברת הצעירה של סולטן את חברתה, בזמן שהתקרבו לקשור את סולטן לרצועה. "אויי לא... טוב, תתכונן בראון,

   הן באות... אני צתריך לנבוח עליך..." נאנח סולטן. בראון קם, קימר את גופו, התמתח בעונג, פצח במחווה לא מתאימה לו,

וחייך. "טוב... יותר מוכן מזה לא אהיה... בו נגמור עם זה..." אמר בראון, ושלך חיוך מסתורי אל סולטן. "עד הפעם הבאה..."

אמר סולטן, וחייך אל בראון. "אתה מתכוון, עד מחר בשעת בין ערביים." "כן, מחר, לייד עץ הערמונים."

   "נו! דינדין! הן באות! תעזוב את הערמון, ותתכונן לברוח!" קרא בראון אבל... "אתה יודע מה, במחשבה שנייה... אף אחד

   לא יכול להיות עד-כדי-כך חסר תקווה. תנסה אולי לקפוץ מהזוית הזו?" הציעה בראון.

דינדין הלך לנקודה שעליה הורה לו בראון לעמוד, מתח את רגליו הקדמיות קדימה, ואת רגליו האחוריות אחרורה,

קיפל את אוזניו, אחת שחורה ואחת לבנה כלפי פנים, "אתה יכול לעשות את זה..." הציפורים הפסיקו להתווכח ולריב,

ודינדין זינק,

הקפיצה הייתה מצויינת! אפילו בראון היה נותן לה ציון עובר, אבל היא לא הייתה חלקה כמו הנחיתה האלגנטית, של דינדין,

שלשם שינוי, נחת על שתי רגליו, והערמון העקשן, בפיו. שני החתולים, הכלב, והדרורים, חיכו למראה הגור הילדותי - שהתבגר.

   "מחר אני יבקש ממנו סליחה, אהה... ודרך אגב... אני לא באמת חושבת שהוא מציק לאליפי"ם... זה בטח רק שמועות...

   בגלל הגשר בשיניים שלו..." אמרה הגברת של סולטן, שכבר הייתה מספיק קרובה כדי לשמוע את סולטן, אם היה אומר משהו.

 "שלוש..." קרא דינדין,

 "שתיים..." הוסיף סולטן,

 "אחת..." לחש בראון בחיוך,

   "וואף! וואף! וואף!" נבח פתאום סולטן על שניי החתולים, שטיפסו בזריזות על העץ, והבריחו כביכול את הדרורים,

שהיפסיקו בבת אחת להתווכח. "החתול הזה אמר עכשיו 'אחת'...?" שאלה החברתה של הגברתו של סולטן. "לא...

   לא יכול להיות...! חתול מדבר...! מה עובר עליך...!" קבעה בהיסוס. "אויי סולטן... תעזוב את החתולים... הם הרי לא

   עשו לך כלום נכון...?" שאלה הגברת הצעירה, וקשרה את הרצועה לקולר.

סולטן ובנות הטיפש עשרה הלכו והתרחקו, הגן כבר היה חשוך, גם דינדין כבר חזר הביתה, הדרורים הלכו לישון זה מכבר,

ורק חתול ג'ינג'י אחד, ישב בחשכה, מתחת לעץ הערמונים המרשים, הגדול, ומחולל השינויים, רק חתול ג'ינג'י אחד ישב,

וחייך.

"...וירבץ נמר עם גדי, וחתול עם כלב, ודרור עם חתול, ומקובלת עם לא מקובל..."

זה לקח לי מלא זמן!

ותוך כדי עבודות ומבחנים!

וזו גם הסיבה שהפרק מתעקב, אני מקווה להעלות אותו בימים הקרובים.

תגיבו.

נ.ב.

זה בקשר להפנייה:

כאן

אני מקווה שהבנתי נכון ^^