Sometimes I Wonder- Who I Am

אבא, אמן תדע מה עובר עליי.

אני בת 17 וחצי.

גיל 18 אני עפה מכאן.

כמה שיותר מהר וכמה שיותר רחוק.

לא לראות אותך..

לא לשמוע ממכם..

זהו.

זה נגמר.

[הדמעות מציפות את העיניים..]

אתה באמת אבא טוב..

לא החסרת ממני כלום, לעולם.

תמיד ריצית אותי..

אבל,

קשה איתך ועם אמא.

אתם הורים לא קלים..

עושים חיים קשים, הרגשה לא נעימה ורצון לברוח.

ועם ההרגשות והמחשבות שרצות לי בראש אי אפשר להמשיך.

פתאום כבר לא אמיתי בשבילי להגיד אבא- אני אוהבת אותך.

אני לא שונאת אותך או את אמא חס וחלילה..

[נשימה עמוקה]

לעיתים רחוקות כשהיה צריך גם הרמת יד.

זה כאב לי באותו רגע.

אח"כ עבר..

אבל בלב זה נשאר.

וזה מה שהכי חשוב.

אתה גורם לי להמשיך את החיים עם מסע כבד וטעון.

אמא,

גם את לא פעם הרמת יד.

זו לא דרך לחנך.

תדברי, מותר גם לצעוק לפעמים..

גם את השארת מסע כ"כ כבד עליי..

עם כל הקושי אני ממשיכה הלאה.

את החג הזה אני לא מתכוונת לחגוג איתכם.

אני יושבת למעלה בזמן שאתם שמחים, צוחקים, אוכלים..

אני מעדיפה ככה.

טוב לי בלי לראות את הפרצופים שלכם..

ברור שגם קשה בלעדיכם.

טוב..

עצוב, כואב.

יהיה טוב או לא.. זה עדיין לא ברור.

אתי.