Sometimes I Wonder- Who I Am

למשפחה שלי..

אני פונה אליכם עכשיו, אני חושבת שאתם די אטומים..

למרות שאתם לעולם לא תראו את המכתב הזה באמת כי אתם לא יודעים בכלל על קיומו של הבלוג שלי.

אני רוצה לפנות לכל אחד אישית.

אמא- אמא, אחחח.. כמה יש לי על הלב.

אמא.. תמיד רציתי שתהיי סוג של חברה שלי, שנוכל לדבר על הכל בלי לפחד, לחשוש..

תמיד רציתי שתתני לי חופש.

נכון, אני הקטנה בבית..

את דואגת זה טבעי..

אבל חלאס, כמה אפשררר?

תמיד רציתי לחזור הביתה מהביצפר ושלא תהיה לך הערה כלשהיא..

"אתי תסדרי את החדר..

אתי מה העיפרון הזה עושה כאן?

את לא יודעת לסגור את הדלת?

מה את חושבת שמגיע לך עכשיו להתפנק אחרי כל מה שעשית..?

את לא תורמת כלום..

מה את שווה?"

אז אמא, תני לי לתקן אותך קצת..

אני שווה.

שווה הרבה.

אני יודעת שאת אוהבת אותי..

אבל באיזה שהוא מקום אני מרגישה חנוקה.

כל דבר קטן אני צריכה אישור ממך..

תעזבי אותי קצת, תני לי שקט..

את יותר מדי מכורה לסדר ולניקיון שלך..

פירור לא נמצא על הרצפה.

זאת ממש הגזמה.

אמא,

אף פעם לא דיברתי איתך על נושאים כמו- יש לי חבר..

תמיד מה שאת יודעת זה רק לימודים.

גם בחופש הזה טחנת לי את השכל על- "תחזרי על החומר.."

אני יודעת שהייתה לי ירידה בלימודים, לא רצינית כ"כ, אבל עדיין..

אמא, זה החופש האחרון שלי..

אני לא רוצה לנצל אותו על לימודים.

אני רוצה להנות, להתפנק, לצאת, להשתחרר..

וזה באמת מה שעשיתי למרות הבקשות שלך..

אמא,

אני יודעת שאני אומרת לך דברים לא קלים..

תאמיני לי שלי זה הרבה יותר קשה.

במיוחד כשאני זאת הילדה שמרגישה ככה..

אמן הייתי מסוגלת להגיד לך את כל זה באמת..

קשה לדבר איתך בלי להתווכח..

חוצמזה שאם אני רבה עם אחד האחים את ישר מגנה על האחרים והעיקר לא עליי..

אמא,

קשה לי.

קשה לי מאוד..

ואת, את אטומה.

תפתחי את העיניים שלךך!!!

לא טוב לי ככה.

אבא-

אבא שתמיד דואג, נהג המונית שלי..

קצת עצבני, כן..

אבל בסדר.

אבא,

תפסיק ללכת אחרי אמא.

מתי תבין שגם לך יש פה?

גם אתה קובע בבית הזה.

אחרי ההתקף לב שלך.. הבנתי כמה דברים..

אני מביאה עצבים.

אני יודעת..

אבל מה אני יכולה לעשות..

כל הבית נגדי.

ככה אני לפחות מרגישה.

אני מבטיחה שאני אשתדל..

אני דואגת לך אבא.

כואב לי שזה ככה..

אבל, גם אתה לא יודע להגן עליי..

אני הקטנה בבית הזה..

זה לא אומר שאני שונה.

אני בוגרת אבא, בוגרת מאוד..

אין לי כ"כ מה להגיד לך..

קשה לי.

יש לי גולה בגרון..

לאחים שלי-

אחים.

קשר משפחתי.

למה אנחנו לא יכולים בלי לריב לעזאזאל???

ברק-

תתבגר כבר..

צבא, קשה, בלי בית..

כשאתה בא הבייתה הכל נופל עלינו..

אתה חושב שאתה מלך הא?

חושב שמגיע לך הכל..

תשומת לב..

רוצה שיקשיבו רק לך..

שאיך שאתה מדבר כולם יעמדו דום..

חמוד,

זה לא יקרה.

ואתה יכול להמשיך לאיים כמה שאתה רוצה שלא תדבר איתי..

הפסקתי להתרגש מזה..

לך תתבכיין למשפחה אחרת..

ולשמור עליי?

אתה יכול להפסיק.

שוב פעם, אני לא ילדה קטנה..

מי אתה שתסתכל לי בהודעות?

שתדבר עם ידידים שלי?

שתחקור מה אני עושה בזמן שאתה בצבא..

מוטי-

אח גדול.

אני אוהבת אותך.

למרות ה-9 שנים שמפרידות ביננו..

קשה לי קצת שאתה לא כ"כ בבית ובא בשבתות..

אבל כשאתה בא כיף לי.

תשמור יותר על קשר.

מותר לך להתקשר אליי..

אה ו..

תודה שאתה אולי היחיד שמגן עליי.. לפעמים.

פנינית-

אחותי היחידה.

יש לי הרבה דברים לומר לך..

קודם כל את חנפנית..

ממש חנפנית לאבא ואמא.

משחקת אותה הבת הטובה הזאת.. המושלמת..

עצוב לי שהם קונים את זה..

למרות שאת בסדר.. טובה..

אבל גם את רוצה הכל..

תפסיקי לשלוט את לא אמא שלי..

ו.. לעולם לא תהיי!

נמאס לי, את מביאה לי עצבים..

אני לא מושלמת, זה נכון..

אבל את? גם לא.

מקווה שיום אחד תבינו..

מה שיושב לי הלב כבר הרבה מאוד זמן..

בסה"כ אני אוהבת אתכם..

זה לגיטימי בעיות במשפחה ומריבות.

אני משתגעת כבר.

כמה אפשר?

לא מצאתי פתרוןןן..

הייתי פה. אולי אשוב.