לפני שאתחיל בפוסט, אני רוצה להתנצל. לא נטשתי את הבלוג. לא שוב. המחשב שלי היה בפירמוט, בגלל שהיו בו מיליון סוסים טרואינים שצצו בוקר אחד משום-מקום, והכניסו אותי להיסטריה במשך שבוע עד שנכנעתי ונפרדתי מחברי הותיק. עכשיו המחשב שלי חזר, מפורמט. אין לי אייטונס.

הרבה זמן כבר יושב לי בבטן הרצון לעשות פוסט שיוקדש להמלצות-ביקורות של סרטים. אז הנה. זה ספיישל פורים עם סרטים! אל תשאלו אותי איך פורים קשור לסרטים! תסתמו את הפה!

127 שעות

שנה: 2010

בימוי: דני בויל (טריינספוטינג, נער החידות ממומביי)

ז'אנרים: דרמה, ביוגרפיה

עם: ג'יימס פרנקו (ספיידרמן, מילק)

עם כל האהבה שלי לג'יימס פרנקו (רמז, אין. הוא דושבאג) מאוד, מאוד אהבתי את 127 שעות. וכמובן, לא בזכותו. ג'יימס פרנקו ב127 הוא כמו ליידי גאגא - הוא מצליח רק כי יש כל כך הרבה אנשים מוכשרים מאחורי הקלעים שעושים את העבודה החשובה באמת. הסרט מבוסס על סיפורו המחריד והאמיתי של ארון רלסטון, מטפס הרים ומחפש ריגושים בעל אישיות נרקיסיסטית כמעט כמו השחקן שמשחק את הדמות שלו. ארון יוצא אל קניון בלו-ג'ון, בלי לטרוח להודיע לאן הוא נוסע- כאילו שמשהו יכול לקרות לאנשים יפים! וכאן הוא טועה, כי בזמן שהוא מקפץ לו מעל והסלעים הוא מתרסק אל תוך פיר ארוך בקניון, יחד עם סלע עגול שמתיישב לו בצורה מושלמת על יד ימין, מרסק ומצמיד אותה בין שני קירות האבן הגדולים.

במשך חמישה ימים נאבק ארון עם צמא והזיות, וחווה געגועים וחרטה. בסוף חמשת הימים האלה, הוא מחליט לעשות מעשה. (אני חושב שהמעשה הזה דיי מפורסם, אין לי מושג למה אני מחשיב אותו כספויילר. אבל המעשה הזה מאוד גרפי. אולי לא מתאים לאנשים רגישים.)

את הסרטים הקודמים של דני בויל, לא ראיתי. הבנתי שטריינספוטינג הוא קאלט ונער החידות הוא סתמי, ככה שהדעה שלי לגביו הייתה מאוד לא מגובשת. עכשיו היא מגובשת. הוא גאון. כמו שאמרתי, יש כמה דברים שגורמים לסרט להיות מעולה (ואף אחד מהם הוא לא ג'יימס פרנקו), הדבר הראשון הוא הצילום. באמת, הצילום ב127 שעות הוא אחד מהמדהימים ביותר שראיתי אי פעם בקולנוע. הוא בנוי מזווית הפוכות או סצנות במסך מפוצל שעשויות כל כך טוב, ואולי אפשר לזקוף לזכות הסרט את היופי הטבעי שבקניון בלו-ג'ון, אבל לדעתי אם ארון היה נכלא מתחת לפח אשפה במזבלה הסרט עדיין היה מרהיב. אחת מהסצנות בסרט הפכה בצורה מיידית לאהובה עליי אי פעם- ארון מתעורר בבוקר, עדיין מתחת לסלע, ברקע מתנגן השיר "Lovely Day" של ביל וויטרס, ואחרי נסיונות נואשים להזיז את הסלע הוא מתחיל לפנטז על משקאות. הצילום מתרחק ממנו ומתחיל לטוס לעבר הרכב שלו, ובתוך הרכב- נח בקבוק של מיץ תפוזים. מיד התמונה מתחלפת לקליפ הזוי של משקאות קלים המשפריצים לכל עבר, ואמריקאים ששותים אותם כאילו היו בפרסומת לתפוזינה. צריך לראות כדי להבין. ואם כבר הפסקול- חיפשתי אותו נואשות באינטרנט ומצאתי רק וירוסים וג'אנק (מעניין אם זה מה שגרם למחשב שלי להתחרפן) הצלחתי בסופו של דבר להוריד את לאבלי דיי ואת סה פלאן פור מואה, שיר צרפתי משנות ה80 שמופיע בעוד סצנה גאונית בסרט, שמיד התיישב לי בראש, ואחר כך הושמע לחברים שלי, אז עכשיו זה תקוע לכולם בראש. לכולם אני אומר לכם!!! מכיוון וכמעט כל העלילה מתרחשת במקום אחד, אנחנו מטיילים בזיכרון של ארון, או רואים דברים מטורפים שהוא הוזה מתוך צמא. אלה קטעים שעשויים היטב, ולמרות שהתסריט עצמו לא היה מעניין במיוחד, זה לא פגם לי בהנאה. באמת שמדובר בסרט גאוני, ואפילו ג'יימס פרנקו לא כל כך גרוע.

יחסית.

סצנה מהסרט:

לא מצאתי את סצנת המשקאות, אבל הנה סצנת השלג (ברקע סה פלאן פור מואה. תתכוננו להתמכר!)

500 ימים של סאמר

שנה: 2009

בימוי: מארק ווב

ז'אנרים: קומדיה רומנטית

עם: זואי דשאנל, ג'וזף גורדן לוויט, קלואי מורטז

יצא לי לראות את 500 ימים עם סאמר בזכות המלצה של חברה, ואני חייב להודות שבחיים שלי לא ראיתי קומדיה רומנטית כל כך טובה. כשלא מנסים להשוות אותו לז'אנר של סרטים כמו שמש נצחית בראש צלול, מגלים שבז'אנר שלו הוא פשוט מעולה, אולי הטוב ביותר.

הסרט מספר על טום הנסון (לוויט), בחור חביב שעובד בחברת כרטיסי ברכה. יום עבודה אחד הוא פוגש בסאמר (דשנאל), בחורה שלכל הדעות רגילה לגמרי- חוץ מזה שהיא לא הייתה.

כל דירה שסאמר קנתה נמכרה ב9.2% מתחת למכיר השוק. ביום שהתחילה לעבוד בחנות הגלידה "הקפוא של היום" חל גידול לא מוסבר של 21.2% בהכנסה. בקיצור, סאמר הייתה מהבחורות המושלמות האלה, הגירלז נקסט דורז, אלה שאתה יכול לפנטז עליהן אבל בחיים לא להשיג אותן.

אבל טום מצליח. למרות שסאמר מבהירה לו שהיא לא מחפשת קשר רציני, בין השניים מתפתח רומן. הסרט מדלג הלוך ושוב בין 500 הימים של הקשר בינו לבין סאמר, ושם הסרט כבר מבהיר את העניין- כאן לא יהיה סוף שמח. או לפחות, לא סוף שמח בו הבחור והבחורה יהיו ביחד. יש להם 500 ימים ביחד, ואלה 500 ימים מופלאים.

הסרט מורכב מהרבה דייטים בין טום לבין סאמר: הסקס הראשון, הריב הראשון, הפעם הראשונה באיקאה, וכל אחד מהם עשוי בצורה מעולה. אני חייב להגיד שמעולם לא ראיתי כימיה בין שני שחקנים כמו הכימיה בין זואי דשאנל וג'וזף גורדן לוויט- כימיה כל כך מטורפת שאפילו הרגשתי אכפתיות לקשר ביניהם. רציתי שהם יהיו ביחד. (הפכתי לרכרוכי! אני צריך להעלים את זה! עם גרזן! וארנבון!) זואי דשנאל היא כמו סוכר טהור לוריד, ולוויט יודע להיות מסכן יותר טוב מכל שחקן אחר שראיתי (אפילו ניקולאס קייג'!) אבל הנקודה החזקה ביותר בסרט היא ההומור. זה סרט מאוד, מאוד מאוד מצחיק, היו בו כמה רגעים שהייתי צריך לעצור אותו כדי לנגב דמעות של צחוק. יש כמה סצנות שנחרטו בזיכרון שלי, כמו סצנה בה רגשותיו של טום מוסברים באמצעות סרט צרפתי סטריאוטיפי בשחור לבן, עם כל הסוריאליסטיות המטומטמת והכאילו חכמה שיש בז'אנר הזה. יש בסרט אפילו בדיחת קקי! מה עוד צריך בשביל להיות מאושר? 500 ימים עם סאמר הוא מסוג הסרטים שאתה יכול לראות שוב ושוב מבלי שימאס לך, ומוכיח אחת ולתמיד שמה שכיף בסרטים רומנטים הוא לא הסוף הטוב, אלא הדרך לשם.

קליפ שהוא רק טריילר לסרט, אבל חבל מאוד שלא הופיע גם בסרט. את השיר הורדתי בהזדמנות הראשונה, שרה אותו זואי דשנאל יחד עם ההרכב שלה "She & Him"

גארדן סטייט
שנה: 2004

בימוי: זאק בראף

ז'אנרים: דרמה קומית

עם: זאק בראף, נטלי פורטמן, איאן הולם

קצת אחרי ההתמכרות שלי לסדרה סקראבס התחלתי לבדוק על השחקנים בimdb, וכשהגעתי לעמוד של זאק בראף ראיתי את הכותרת "גארדן סטייט". יחד עם נטלי פורטמן. הייתי חייב לראות אותו.

הלוואי והייתי יכול לפתוח עם תיאור העלילה של גארדן סטייט, אבל כמו שבקרוב תבינו אין זה פשוט- לגארדן סטייט אין עלילה. יש בו דמויות ומערכות יחסים, אבל לא קורה כלום. לא מתגלה שום דבר. יש מעט סיפור של בחור-פוגש-בחורה, אבל הוא מורכב רק מההיכרו וההתאהבות בלי שום שטיק בסגנון קומדיות רומנטיות. סתם עוד סיפור התאהבות. אנדרו לארג'מן חוזר לעיר הולדתו לאחר שאימו מתה. במהלך הסרט הוא פוגש את החברים הישנים שלו, שבטוחים שהוא שחקן הוליוודי מצליח. והוא פוגש גם מישהי חדשה- סאם. סאם חולת נפש. כאילו, מהבחורות שהם חולות נפש, אבל אתה רוצה להיות איתן ולתקן את הבעיות שלהן. מצד שני, גם אנדרו קצת חולה נפש. נראה לי שכל אחת מהדמויות בגארדן סטייט לא ממש בסדר בראש.

התסריט של גארדן סטייט נכתב על ידי זאק בראף, והסרט בוים על ידיו. זה סרט של זאק בראף, בכל היקף אפשרי. כשאני שומע סרט של זאק בראף אני ישר קופץ על הסאונדטרק (לבחור יש פשוט טעם טוב) וכמובן, הסאונדטרק של גארדן סטייט מורכב מניק דרייק, זירו 7, קולין היי וקולדפליי.

כפי שכבר אמרתי, לסרט אין קו עלילה מנחה עם התחלה וסוף. כולו מורכב מאפיזודות קצרצרות, שיחות על אוגרים מתים, תנועות שאף אחד עוד לא עשה ותאונות מצערות של אמהות. כל אחד מהדיאלוגים האלה עשוי בצורה מעולה, ומצליחות להחזיק את כל הסרט מבלי לשעמם. לא הרגשתי בצילום כל כך, אבל בלטו כמה סצנות מעולות, כמו סצנת המסיבה שאשים בסיום ההמלצה. נטלי פורטמן כרגיל מלכה בסרט הזה ואתם יכולים להמשיך לברבר על תפקיד חייה  בברבור שחור, אבל מבחינתי היא מוצלחת הרבה יותר בגארדן סטייט. העדפתי את סאם המטורפת פי אלף על נינה המטורפת. בסיום גארדן סטייט חשבתי שהוא קצת עוף מוזר, אבל ברגע שמבינים שסרטים לא תמיד צריכים קו עלילה או קליימקס, גארדן סטייט הוא סרט מופת.

כמו שאמרתי- סצנת המסיבה. הילוך מהיר, הרבה סמים, והשיר המאוד מעולה של זירו 7.

זה היה עוד פוסט סרטים! סוף סוף אני יכול להמשיך בחיי בשקט. שיהיה לכולכם סה פלאן פור מואה של פורים! (יש לי הרגשה שאי אפשר להשתמש במשפט הזה בתוך איחול. מה זה אומר בכלל?!)