יש שני אשחר.

יש את האשחר הרגיל, הנחמד, "המוכשר" בלשון המעטה, זה שכיף להסתובב איתו, שיכול להצחיק, לעודד,לעזור.

ויש את האשחר שמגיע במצבי לחץ, אשחר שגם אני שונא, אשחר ששקוע ברחמים עצמיים, שלא יודע להפסיק, שמעליב בלי לשים לב.

אשחר שמסבך את שני האשחרים כל פעם מחדש בצרות בגלל הפה הגדול שלו. בעצם, שני האשחרים האלו הם פשוט האישיות שלי, במצבים רגילים אני כמו שאני. כשאני נעלב, נלחץ, מתרגש, אני ניהיה מגעיל, מסוג האנשים שמתנקים לחולים מסכנים אינפוזיה.

יום אחד אקח את ה"מטורף האפור" הזה ואזרוק אותו לים,אפתר ממנו.

חזרתי לבית הספר,אתם זוכרים? המקום הזה, עם המורים, כן, זה עם הדשא והפחיות בכל מקום.

בית הספר שלנו לא ממש שבת אבל בכל זאת, הייתי עם שפעת שבוע שלם. איזה כיף בבצפר, הוא אחלה מקום להעביר בו את זמני בשינה עמוקה. אוי, הטולולו של המסן כל פעם לוקח אותי מהפוסט הזה, תובל, את צריכה להתבייש בעצמך, שככה את מפריעה לי לכתוב פוסטים.

המוח שלי לאחרונה מפוצץ. מפוצץ במיליוני רעיונות לעיצובים, ציורים, פוסטים.

הכול מתערבב לו ביחד ואני חושש שלבסוף אתחיל לכתוב פוסטים בפוטושופ, לצייר על מסך המחשב, ולנסות לעצב את הקיר.

אני צריך למצוא דרך לשחרר את הכול החוצה, אולי גם זו הסיבה לפוסטים היותר ארוכים האלו.

ובגלל שהרבה מאוד זמן לא היה אחד, הגיע הזמן לקומיקס שלא קשור לכלום.

לא, אני מתכוון לזה, הוא באמת לא קשור, וגם לא מצחיק.

עד הפוסט הבא,