"הפצע" מחלים, מתאקלם בחברה החדשה. מצאתי את חבריי האמייתים, התומכים. מצאתי את הדרך שלי להביע את הכישרון, מצאתי הכול ואעכשיו אני רק צריך לסדר הבלאגן שהשארתי. אני מחייך, אני צוחק, בעיות יומ-יומיות רגילות כבר לא משפיעות עליי כמו בעבר, פשוט נתתי לזה לזרום, שחררתי, והנה אני משתפר. אשחר האפור רוסן אחת ולתמיד בעזרת החברים, ואפילו העצות שקיבלתי בפוסט. עכשיו אני בסדר, סופסוף בסדר. עזרתי לעצמי, עכשיו הגיע הזמן להתחיל לעזור לאחרים.

אני זוכר את עצמי פעם, לפני שלוש שנים, שעוד הייתי מתלהב מחמישה גולשים שגלשו בו זמנית באתר הטיפו שלי, משום מה אני מאוד שמח שהתקופה הזו עברה וכדאי שאלמד להדחיק אותה כדי לא לחיות עם צלקות-טיפו-נפשיות.

בשעה ארבע אלך לחוג תאטרון בקריית שמונה, איזה מגניב זה, אף פעם לא למדתי על במה אמיתית, עם הוילון המגניב הזה שגם הוא אמיתי, אפילו הרצפה אמיתית, כמו כל רצפה אחרת. אנחנו לומדים שם כרגע שטויות- בדרך כלל אני נרשם לחוגים האלו רק בשביל ההצגות בסופשנה ובחגים כי "תרגילי התאטרון" האלו לא עוזרים בשיט וכל מה שהם עושים זה ללמד אותי איך להתעצבן במהירות יתר.

ולסיום הפוסט המרגש הזה, הנה עוד ציורים, כי זה נותן מוטיבציה להגיב.

ציור שציירתי בשיעור מתמטיקה, אני ממש מצטער על האיכות המזוויעה שלו.

ציור ממש מגניב שאני אהבתי, קשור מאוד אליי

נהנתם? ספרו לחברים,

לא נהנתם? הלוואי שלא יהיו לכם חברים (;