החברים הכי טובים שיכולים להיות לבן אדם הם החברים שהוא מעולם לא פגש, נכון, אומרים שזה מזוייף במידה מסויימת ולא קשר אמיתי.

כל מי שאומר את זה יכול ללכת לדחוף סבונים עם ציור של אבי ביטר לתחת, כי הוא יותר טועה מפנינה רונזבלום ששואלים אותה כמה זה אחד ועוד אחד (זה סטאגדיש לא במקום).  עם חברה וירטואלית כמו תובל, שהיא במקרה אחת הילדות היותר מדהימות שחיות על הפלנטה הזו, אפשר לדבר, היא מקשיבה לי ותומכת בי ואף פעם לא פוגעת ויודעת מה אני אוהב ומה אני שונא. אבל החברים שלי בבית הספר, חלקם לא יודעים אפילו על הבלוג הזה, שברוב המקרים הולך לפניי כמו שם (לא משהו שאני מתגאה בו). נכון, יש לי כמה חברים מדהימים (אין לי למה לפרט, כל מי שיודע שזה הוא שישב בשקט ויהיה יפה) אבל יש לי חברים שאני מרגיש שלא אכפת להם ממני.

מה שבאמת גורם לדיכאון הנוכחי שלי, זה ההכרה באמת שהכתה בי. עד כמה סבלתי עד עכשיו והדחקתי את זה, עד כמה הייתי אטום לכולם ועד כמה לא השקעתי. מעכשיו זה יהיה אחרת, מעכשיו אני אהיה אחר, יותר חזק ויותר חכם |חכם? NOT|

ואני אתגבר על הכול, אני אשרוד, אני אפסיק לכתוב בכזה קיטש, כי אני נשמע נורא מטופש.

לא יודע אם שמתם לב, אבל החלטתי לקחת הכול בהומור, יש היאמרו שכשניסיתי להעלים את הומור הקקיפיפיפלוצים כל ההומור נידף מהבלוג אז הגיע הזמן לקחת את עצמי ביידים, אנד וואלה, ההומור החדש סופסוף כאן, טרי וטעים ואם תאכלו אותו יהיה לכם שילשול.

הפוסט קצר, אני יודע, אם יש לכם בעיה תחתכו ורידים.