ערב נחמד ונעים,

האוויר בחוץ חמים.

ציפורים מחרבנות בשקט,

עליי, כי הן שונאות אותי, הבנות זונה כוס אמא שלהם מוצצת לשמחה מפלאפל שמחה.

האוטו מניע, יוצא קצת עשן שחור.

למי אכפת? רק הנינים של הנינים יסבלו מהחור.

יוצאת משפחה, לא שלווה בנפשה,

אפשר להגיד לא שפויה,

אל כפר השעשועים נצא לקנות תחפושות במילון שקלים,

כי התאריך הנורא מתקרב, פורים!

נכנסו אל החנות, מיד המולה וצרחות,

תינוקות, צפרדעים, פאוורינג'ס,נסיכות,

מישהו מוכן להסביר לי מדוע הם מתנהגים כמו חיות?

ילדים קטנים משתינים על הרצפה המוכרות והתחפושות,

ומלא אביזרי נינג'ה, ודילדואים ללסביות,

אלי הקטן לא רוצה עוד תחפושת, הוא רוצה נפצים, הוא רוצה להשמיד!

רוצה על שבלולים חסרי ישע לדרוך, להרביץ לשועלים עם מארוך,

לבסוף הוא מוצא חרב פלסטיק ודוקר אותה באיבר המין שלי,

כמה עצוב,אני מתקפל לי.

שאר האחים גם קונים נפצים, כי זה מה שילדים בכיתה ג' רוצים.

הם רוצים להרוס כל דבר שיכנס בדרכם, חבורה של ימנים, לעזאזל איתם.

אח שלי מתחרט ורוצה את הרובוט, ואז חוזר אל החרב,

ואז שוב רוצה את הרובוט, ואז מיד שוב החרב.

הוא יפשוט על כל החנות אם תבוא ההזדמנות,

תנו לו ריטלין בדחיפות.

ואני? אני צריך פיפי, צריך לשתות, בא לי פלאפל, (כותבי נאצה מוזמנים להשלים "בא לך מכות?")

אבל אין מים בכפר השעשועים, יש פה רק קלטות של יובל המבולבל.

כמה עצוב גורלי, כמה חבל.

אני מנג'ס לאבא, לאמא, לשומר, למוכרת, לילד הקטן שעבר שם ורק רצה לקנות תחפושת של בובספוג,

אולי גם אני צריך ריטלין.

לבסוף אני משתכנע סופית-

פורים זה לא להיט.

פורים זה כמו חדד שרית,

פרים זה כמו להמחץ על ידי חבית,

פורים זה כמו להחנק משקית,

פורים זה בליחט.

מסקנה אחת לילדים, אל תדקרו את אחיכם הגדולים עם חרבות פלסטיק, זה הופך אותם למשוררים סוג ב'.

אה כן, ותקנו לי ריטלין.

הסוף.