הסיבה שלא הייתי פה כמה ימים היא פשוטה. חתכו לאח החדש והקטן שלי את הדבר היותר קטן שלו, נו אתם יודעים.

אנחנו היהודים סדיסטים. מרעיבים ומצמיאים את עצמנו במשך יום שלם, חותכים לילדנו את הבולבול, ואפילו חלקנו שומעים טוקיו הוטל (עדיף למות בצמא). אז הברית תוכננה היטב (אוקיי תשים פה את הסכין ופה את הרב ואנחנו נמשיך מכאן!) ויצאה לפועל.

אני רוב הברית השתדלתי להתרחק כמה שיותר מאיזור ה..חתיכה... והסתובבתי עם לירן (שלא אוהבת פולס גארדן! פאק יו!)

האחים השטניים שלי והחברים שלהם רדפו אחרינו, התחבאו לנו במעליות, זרקו עלינו עלים ואבנים ואפילו שיניי תותבות של כמה זקנים מסכנים.

אני שונא ילדים קטנים!!!1

ואני שונא בריתות! (ולהקות בנים! וצמר גפן מתוק! ומדוזות!) אבל אני הכי שונא את העובדה שבטעות ראיתי את הרגע האיום שבו חותכים לו!

זה רודף אותי בלילה! (מתחרפן)

תובל עזבה לאוסטרליה.

תובל עזבה לאוסטרליה והשאירה אותי בודד וגלמוד. היא תחזור בעוד חודש ועד אז אני אאלץ לדבר עם לינה (הצילו!)

(עכשיו הבנתם את כותרת הפוסט, קיוויתי שכולם יכנסו בחשש/שמחה שאני סוגר תבלוג, אז אל דאגה! זה לא יקרה!)

אז תוביקל'ה יקרה שלנו, אנחנו מתגעגעים!

ולנושא הבא, שלשום קרה דבר איום ונורא.

הופעתי בדף הראשי של נענע!

כאילו ואו! שיואו!

וכי הבטחתי, הנה האח הקטן והחמוד והחדש.

אל תשאלו לשמו בבקשה, לא תקבלו אותו

איזה עיניים, הא?

You don't know what they will say
You probably've do it your own way
You don't know what they will see
Absolutely nothing! - Probably!