הרבה פעמים נתקלתי באנשים שהעירו לי על כך שאין לי טיפת כבוד לשואה.

ביום השואה, אתם תמצאו אותי בבית- רואה דוקטור הו, משחק פורטל 2. אולי אני אראה כמה סרטי שואה- ורק אם הם מעניינים (כמו הסרט התיעודי על אנשים שהסבים שלהם היו קצינים, היום בתשע ורבע בערוץ 2! לא לפספס! אני נשבע שאף אחד לא שילם לי!) ואני עלול גם לספר בדיחות שואה.

בטקס יום הזיכרון, אני עלול לגחך. אם המציגים עומדים להיות מאוד מגוכחים- מצגת תמונות מהמסע לפולין שנראות כמו אלבום בפייסבוק, למשל, או סתם ריקוד אומנותי. אני עלול אפילו לגחך בצפירה, אם אני מרגיש יותר מדיי לא בנוח.

האם אני מכבד את השואה? הרבה יגידו לי שלא. השואה היא נושא גדול, איך אפשר לא לעצור את החיים ליום שלם בשבילה? אז מה זה לכבד את השואה?

לכבד את השואה זה לעמוד בטקס? זה להזיל דמעה? זה לראות את כל הסרטים הדוקומנטריים שיש בערוצי הסרטים ולא לעשות שום דבר אחר? לעצור את החיים ליום שלם?

וכאן אני עונה לכל השאלות האלה. כן, אני מכבד את השואה. ולא- לעמוד בצפירה זה לא לכבד את השואה. לא שזה זלזול בשואה, זה פשוט חסר משמעות. במה הדמעה שלי מכבדת את השואה? היא כמו כל דמעה אחרת.

למה אני צריך להקדיש יום מהחיים שלי למען השואה? במה בדיוק יום השואה מועיל, אם אנחנו יום אחד בוכים ואז חוזרים לחיים הגזענים וחסרי הסובלנות שלנו?

זה מה שמחרפן אותי. אחד הדברים שהכי קשה לי לראות (אחרי זקנים שעצוב להם ) זה גזענים שעומדים בצפירה. יום השואה הוא יום שצריך להיות ראויים לציין אותו. כשבן אדם שונא את מי שמסביבו- אשכנזים, מזרחים, ערבים, הומואים, רוסים, אתיופים, איך הוא בדיוק מכבד את השואה? אנחנו לא צריכים לכבד את השואה בטקסים המצועצעים עם הלפידים והשירים והחיילים שמצדיעים. העם היהודי צריך לכבד את השואה בהטפה לסובלנות וכבוד אדם.

ובואו נהיה כנים, סובלנות וכבוד אדם הם הדבר האחרון שאפשר למצוא כאן. בעצם, בתי קולנוע נוחים הם הדבר האחרון שאפשר למצוא כאן, אבל הבנתם את הפואנטה שלי.

אז בכל יום זיכרון, בצפירה, אני עומד ומגחך. רואה ערסים שבדרך כלל אני שומע אותם מתבטאים בגזענות עומדים בפנים רציניות ובוכים על עם שנרצח בגלל הגזע שלו. אבל אם הייתה להם את האפשרות, האפשרות האמיתית לקחת חיים של עם שלם- מה הם היו עושים? עד כמה אנחנו שונים מהגרמנים?

אנחנו לא.

ביום השואה הזה אני לא אהיה עצוב. אני לא צריך יום אחד בשנה כדי להנציח את השואה, אני מעדיף להנציח אותה בדרך שבה אחייה את חיי ואתייחס למי ששונה ממני.

ולסיום, בדיחת שואה: איפה נמצא ריכוז היהודים הכי גדול? באטמוספירה.

שני דברים אחרונים: יש לי טור אינטרנט חדש בוואלה זון, כל יום חמישי. כנסו לראות! ואגב, יש לי פלאש שוב! זה אומר קומיקסים. ובהמוניהם.

סושי-ליצן? IDK

שלוש שנים שאני כותב בבלוג הזה, ובעצם מעולם לא העלתי את הנושא הזה.

טוב, אז אני היפוכונדר. משמע, אני מפחד ממחלות. זה לא פחד רציונאלי כמו נגיד... להיחטף על ידי אנס אל תוך סמטה חשוכה. זה פחד שהוא הגיוני לחלוטין, ואם האנס הוא (וכנראה שהוא) הולי סניה, אז בכלל.

לא, כהיפוכונדר אם אני אגלה שהשתנה מרובה מרמזת על סכרת, אני אתחיל לבדוק בהיסטריה את כמות הפיפי שאני משתין. אם אני אגלה שדם שיוצא בשיעול הוא תסמין של שחפת, אני אתחיל לבדוק את היד בכל פעם שאני משתעל. אני מפחד מלחלות.

בעצם, אני חושב שהפחד האמיתי שלי הוא מלאבד שליטה בגוף שלי, כי אני לא מפחד כל כך מלמות. מחשבות על נגיד, מוות-אפוקליפטי ממלאות אותי בהתרגשות. בשנה שעברה, לקוראים יותר ותיקים- עברתי תאונת דרכים. (או בצורה יותר מצחיקה: נדרסתי!) והיפוכונדר שעובר תאונת דרכים משתווה לארכנופוב שנעקץ על ידי אלמנה שחורה.

אני עוצר את הנושא שניה.

אני חייב להגיד משהו, האח הקטן שלי התחיל לנגן לא מזמן על חצוצרה ובא לי לדחוף לו דינימיט לשם. כוסאמאשלו שינגן בחדר.

איפה הייתי? כן, אחרי שנדרסתי פתחתי עוד פחד-לא-רציונאלי בנוסף להיפוכונדריה שלי והוא היה מוטורפוביה- פחד ממכוניות.

כשאני חוצה כבישים, אני מרגיש כאילו יש לי פחד גבהים ואני הולך על חבל דק מתחת לתהום. שני הפחדים האלה, הם הסיבה שלא עדכנתי בשנה שעברה. איבדתי שליטה על הגוף שלי כשהייתי מגובס וחסר אונים. חוץ מהפער הלימודי שצברתי (ועדיין לא הצלחתי להשלים) גם התחלתי להתחרפן כאילו הייתי בבית-אח-גדול-משלי. לקח לי הרבה זמן להתאושש. אני אעצור את זה כאן.

אתמול הייתי בפגישת עיתונאים של וואלה zone בתל אביב. להסתובב בתל אביב זה בעיה בשבילי משלוש סיבות:

• יש שם המון זקנים בודדים. זה מדכא אותי.
• התלאביבניקים מגניבים מדיי בשביל לחכות ברמזורים אדומים, זה הופך אותי לפקעת עצבים.
• היפסטרים.

אם יש משולש קדוש שגורם לי לסבל, זה זקנים, מעברי חצייה, והיפסטרים. זה לא שאני שונא היפסטרים מהפוזה, אני פשוט נורא רוצה להכות אותם. עם מגב.

בכל מקרה, הופתעתי לטובה. העורכת שלי אדירה, הכתבים אדירים (ואני נשבע שאף אחד לא מכוון לי אקדח לראש!!!) והיה ממש כיף חוץ מכמה דברים מטומטמים שנאמרו שם, וקצת חרפנו אותי. קשה לי לא להגיב, או לא להגיד את המילה האחרונה, ולכן הייתי צריך לשבת ולנשוך את שפתיי בשקט.

אחר כך (אוי ואבוי, זה הפך לתיאור יום! שמישהו ישתיק אותי!!) אכלתי עם יערה וגל (זאת מהפעילים?) אני חושב שכסיכום אני עומד לנסוע לתל אביב הרבה יותר. זאת הפעם האחרונה שאתם תקראו כאן תיאור "הלכתי, עשיתי" יש לי בחילה רק מלקרוא את זה.

זה פוסט מדכא קצת, לא?

השבוע היה לי חופש (משמע, גדנ"ע) ובכל רגע אני יותר ויותר מאושר שלא הלכתי למערכת הפתטית הזאת כי פשוט לא הייתי מוכן לעשות את זה. אף מפקד מושתן לא יגיד לי לעשות שכיבות שמיכה.

בעקבות שיחות עם אבא שלי ואח שלי, שניהם פטריוטים שזה משהו, פרסמתי קומיקס בוואלה (מעכשיו זה עומד להיות שבועי! כנסו! רחמים!)

הקטע המצחיק הוא שבעקבות הקומיקס קיבלתי הרבה טוקבקים זועמים שהאשימו אותי בהומפוביה, שמאלנות, הסטה, נבזות, וכו'. אני לא מתכוון לעשות את הנאום הפתטי של "אין לי בעיה עם הומואים!" כי אם קיבלתם את הרושם שאני הומופוב מהקומיקס אתם מטומטמים.

מה שכן, אני בהחלט שמאלני מניאק. ודיי נבזי.

טוב, זה עומד להיות קבוע. איך אני מת על פאיסט.

נסיעה לאילת יכולה להיות כיף רצוף, עשרה ימים של שיכרון חושים ורגיעה. אבל מה, היא לא. נסיעה לאילת היא תירוץ עלוב לחופשה, שמלווה בחובו כאב וקיא עד המותניים. אם עשיתם את הצעד המטופש הזה, ובאמת נסעתם לשם, המעט שאני יכול לעשות בשבילכם הוא להמתיק את התרופה המרה, אבל לא בכפית של סוכר. אני לא מרי פופינס. ואל תגידו לי שאני אובר-דרמטי, ההבדל היחידי בין אילת לגיהנום היא שבגיהנום הדברים שמפניהם חוששים הם אדומים ובעלי קלשון, ובאילת שעירים ובעלי שפם בכל מקום אפשרי על הגוף. הנה לכם החופשה שלי. אני עומד לסקר לכם מההתחלה עד הסוף - איך מתנהלת חופשה אמיתית באילת, ולא חופשה בפרסומות של ערוץ 2.

22:00 בלילה. כן, לצאת בעשר בלילה זהו יתרון מאוד גדול. קודם כל, האחים הקטנים שלי יישנו - ולא ייצעקו, יירקו כמו אלפקות אחד על השני ויחלקו ציטוטים מ"דורע- הגרסה הלא מצונזרת". אני, לעומת הברברים חסרי הבינה האלו הבאתי לעצמי כמה ספרים ופנס וקראתי לי להנאתי עד שהקאתי את נשמתי (אם קוראים לא נוהגים)

הגענו בסביבות 3:00 בבוקר אל אילת הנפלאה ושטופת החול. הרי לכם כמה המלצות בכל הנוגע להגעה לאילת:

• מטוס. מטוס. מטוס. שננו את המנטרה הזו כאילו היא הדבר היחידי שיציל אתכם ממוות נוראי, מה שעלול להיות נכון. כביש הערבה הוא הכביש הכי מפחיד עליי אדמות. והוא הכי מפחיד שאמא שלי מנסה לנהוג. מצטער בנות, אם הייתן באמת רוצות שיורידו מכן את הסטריאוטיפ של "לא יודעות לנהוג" הייתן... לומדות לנהוג!
• אם כבר בחרתם בנסיעה, סעו בשעות היום. לא אכפת לי כמה ילדים אתם. לישון באוטו בלילה משאיר אותך עם כאבים בתחת שמשתווים רק לכאבים שיש למיקי בוגנים (זה גס!!!)
• טוסו לפריז, תשכחו את אילת. בקרוב תבינו למה.

אתם מבינים, אילת היא מקום שטני במיוחד. היא כמו לצורך העניין: צמח טורף. היא נראית מגניבה מבחוץ והכול, אבל ברגע שתכנס אליה תגלה שהדבר הכי טוב שיש שם זה צמידים בטיילת. אין לי מושג איך זה קשור לצמח טורף, אבל צמחים טורפים הם מגניבים.

בכל מקרה, הגענו למלון בסופו של דבר. הו, יש לי המון דברים טובים להגיד על המלונות באילת, כמו... אה... אה...

אתם מבינים, כמו שהזכרתי אילת היא מקום שטני והמגיע אליה יזכה בעשר מכות מיוחדות שתוכננו במיוחד בשבילכם, והנה הם להלן על פי מה שקרה לי:

• המכה הראשונה הייתה מכת החום. טוב, אולי לא אמרתי את זה מעולם, אבל אני מתעב את החום בטירוף. אמרתי את זה?
• המכה השניה הייתה מכת ההקאות. הו, כן. אלי הנחמד והתינוק הקיאו כאילו הם ממטרות על כל החדר במלון, על עצמם, ועל השטיח. הידעתם שיש קיא ספגטי?
• המכה השלישית היא בית החולים באילת, אליו לקחנו את התינוק ואת אלי מסיבה ברורה למדיי (הם התנהגו כממטרות קיא אנושיות, כפי שאמרתי) כדי להסביר על בית החולים הכנתי קומיקס שימחיש בצורה כזו או אחרת את מה שהולך שם. בצורה מוקצנת ופיקטיבית. נו מילא. אגב, בבית החולים הזה עשו לי גבס על היד השבורה, שהיה רופף. נכון נפלא? שימו לב:

• המכה הרביעית, כפי שהוזכר בקומיקס- היא הטיילת. מצטער, אבל ריכוז רציני של יהודים במקום אחד עושה לי חלחלה (ואנחנו היהודים, לא אוהבים ריכוז) בכל מקרה, בפעם הבאה שמישהו יצעק לי "הכול בשקל!!! טחינה!!! אעכעע" אני נשבע לכם שאני אירה בו.
• המכה החמישית היא הקולנוע באילת. אתם מבינים, הקולנוע היה לי מאז ומתמיד זיכרון נעים. הייתי בקולנוע של כרמיאל תמיד, ונהנתי (עד שסגרו אותו) ולכן לשמוע על ערסים שמפריעים בקולנוע היה כמו חלום רחוק מבחינתי. לא קשור אליי. אבל הקולנוע באילת ניפץ לי את הבועה. עשרים ז'ניקים ערסים עם קוצים ועגיל באוזן לא הפסיקו לצרוח ולהפריע לסרט "עידן הקרח 3" (זה מה שרואים שיש אחים קטנים), לצרוח על הזקנות שניסו להכניס את הנכדים שלהם לכיסא, לזרוק עליי פופקורן. ואיפה הסדרן? קונה צמידים בטיילת או משהו! אהההההההה!!@@!#$
• המכה השישית היא הים באילת. אני מצטער, אבל אם הייתי רוצה לשחות באקווריום של זהרונים הייתי יוצא לשחייה במצפה התת ימי.
• המכה השביעית, אם כבר המצפה התת ימי - הם שינו את הסרט המגניב שהקרינו ב"אושינריום" לאיזה סרט עלוב עם איזה טמבל ובקריינות של אלון מזרחי, על כרישים. ואפילו לא על כרישים מגניבים, סתם על כריש הלוויתן, הגיי של הכרישים.
• המכה השמינית היא צוות הבידור במלון. אתם מבינים, כל הפעלה שהייתה בלובי הייתה כזו: מביאים דמות מפגרת, ואז היא מלמדת את הילדים תנועות והם חוזרים על התנועות לצלילי "אני יורה חץ ופוגעת" מפסטיגל פנטזיה. אחר כך הם רוקדים את שיר הנושא של המלון (שהולחן במיוחד) ולבסוף הם רוקדים עוד שיר מהפסטיגל של אמיר פיי גוטמן. ואז, כשרואים בלוח הזמנים "הפעלה עם שירים שילדים אוהבים!" מצפים לשירים אחרים - אבל לא! אלו אותם השירים הארורים! אז מה נשתנה?!
• המכה התשיעית היא ללא ספק ועוררין הם הערסים. כן, כל האסונות פה הם ההכנה לערסים. כשאתה מאחורי ערס שמן בכניסה לקניון הים האדום והמאבטח מבקש מהערס לעצור וזה עונה לו "למה מי מת?" אתה רק מאחל שידקור את המאבטח ויעזוב אותך בשקט.
• והמכה העשירית, הקרם דה-לה-קרם היא ההורים. שכל עשר דקות אמרו "אני עוד שניה מקפל את המזוודות וחוזר הביתה!" וכשחזרנו סוף סוף הביתה לא היה להם על מה לאיים עליי אז הם סתם צעקו!

בקיצור, בכול פעם שאני נוסע לאילת קורים לי דברים משונים ונוראיים. אני מקווה שתחליטו ללכת לצימר בצפון. זה שווה את הכסף (סתאםם) שיהיה לכולכם המשך חופש מהנה. אם בא לכם אתם מוזמנים להמליץ על הפוסט, להגיב, וכולי וכולי (:

החלטתי להוריד את האישור תגובות, זה סתם מציק. אתם מעתה והלאה רשאים להגיב בחופשיות!