לפני שאתחיל בפוסט, אני רוצה להתנצל. לא נטשתי את הבלוג. לא שוב. המחשב שלי היה בפירמוט, בגלל שהיו בו מיליון סוסים טרואינים שצצו בוקר אחד משום-מקום, והכניסו אותי להיסטריה במשך שבוע עד שנכנעתי ונפרדתי מחברי הותיק. עכשיו המחשב שלי חזר, מפורמט. אין לי אייטונס.
הרבה זמן כבר יושב לי בבטן הרצון לעשות פוסט שיוקדש להמלצות-ביקורות של סרטים. אז הנה. זה ספיישל פורים עם סרטים! אל תשאלו אותי איך פורים קשור לסרטים! תסתמו את הפה!
127 שעות
שנה: 2010
בימוי: דני בויל (טריינספוטינג, נער החידות ממומביי)
ז'אנרים: דרמה, ביוגרפיה
עם: ג'יימס פרנקו (ספיידרמן, מילק)
עם כל האהבה שלי לג'יימס פרנקו (רמז, אין. הוא דושבאג) מאוד, מאוד אהבתי את 127 שעות. וכמובן, לא בזכותו. ג'יימס פרנקו ב127 הוא כמו ליידי גאגא - הוא מצליח רק כי יש כל כך הרבה אנשים מוכשרים מאחורי הקלעים שעושים את העבודה החשובה באמת. הסרט מבוסס על סיפורו המחריד והאמיתי של ארון רלסטון, מטפס הרים ומחפש ריגושים בעל אישיות נרקיסיסטית כמעט כמו השחקן שמשחק את הדמות שלו. ארון יוצא אל קניון בלו-ג'ון, בלי לטרוח להודיע לאן הוא נוסע- כאילו שמשהו יכול לקרות לאנשים יפים! וכאן הוא טועה, כי בזמן שהוא מקפץ לו מעל והסלעים הוא מתרסק אל תוך פיר ארוך בקניון, יחד עם סלע עגול שמתיישב לו בצורה מושלמת על יד ימין, מרסק ומצמיד אותה בין שני קירות האבן הגדולים.
במשך חמישה ימים נאבק ארון עם צמא והזיות, וחווה געגועים וחרטה. בסוף חמשת הימים האלה, הוא מחליט לעשות מעשה. (אני חושב שהמעשה הזה דיי מפורסם, אין לי מושג למה אני מחשיב אותו כספויילר. אבל המעשה הזה מאוד גרפי. אולי לא מתאים לאנשים רגישים.)
את הסרטים הקודמים של דני בויל, לא ראיתי. הבנתי שטריינספוטינג הוא קאלט ונער החידות הוא סתמי, ככה שהדעה שלי לגביו הייתה מאוד לא מגובשת. עכשיו היא מגובשת. הוא גאון. כמו שאמרתי, יש כמה דברים שגורמים לסרט להיות מעולה (ואף אחד מהם הוא לא ג'יימס פרנקו), הדבר הראשון הוא הצילום. באמת, הצילום ב127 שעות הוא אחד מהמדהימים ביותר שראיתי אי פעם בקולנוע. הוא בנוי מזווית הפוכות או סצנות במסך מפוצל שעשויות כל כך טוב, ואולי אפשר לזקוף לזכות הסרט את היופי הטבעי שבקניון בלו-ג'ון, אבל לדעתי אם ארון היה נכלא מתחת לפח אשפה במזבלה הסרט עדיין היה מרהיב. אחת מהסצנות בסרט הפכה בצורה מיידית לאהובה עליי אי פעם- ארון מתעורר בבוקר, עדיין מתחת לסלע, ברקע מתנגן השיר "Lovely Day" של ביל וויטרס, ואחרי נסיונות נואשים להזיז את הסלע הוא מתחיל לפנטז על משקאות. הצילום מתרחק ממנו ומתחיל לטוס לעבר הרכב שלו, ובתוך הרכב- נח בקבוק של מיץ תפוזים. מיד התמונה מתחלפת לקליפ הזוי של משקאות קלים המשפריצים לכל עבר, ואמריקאים ששותים אותם כאילו היו בפרסומת לתפוזינה. צריך לראות כדי להבין. ואם כבר הפסקול- חיפשתי אותו נואשות באינטרנט ומצאתי רק וירוסים וג'אנק (מעניין אם זה מה שגרם למחשב שלי להתחרפן) הצלחתי בסופו של דבר להוריד את לאבלי דיי ואת סה פלאן פור מואה, שיר צרפתי משנות ה80 שמופיע בעוד סצנה גאונית בסרט, שמיד התיישב לי בראש, ואחר כך הושמע לחברים שלי, אז עכשיו זה תקוע לכולם בראש. לכולם אני אומר לכם!!! מכיוון וכמעט כל העלילה מתרחשת במקום אחד, אנחנו מטיילים בזיכרון של ארון, או רואים דברים מטורפים שהוא הוזה מתוך צמא. אלה קטעים שעשויים היטב, ולמרות שהתסריט עצמו לא היה מעניין במיוחד, זה לא פגם לי בהנאה. באמת שמדובר בסרט גאוני, ואפילו ג'יימס פרנקו לא כל כך גרוע.
יחסית.
סצנה מהסרט:
לא מצאתי את סצנת המשקאות, אבל הנה סצנת השלג (ברקע סה פלאן פור מואה. תתכוננו להתמכר!)
500 ימים של סאמר
שנה: 2009
בימוי: מארק ווב
ז'אנרים: קומדיה רומנטית
עם: זואי דשאנל, ג'וזף גורדן לוויט, קלואי מורטז
יצא לי לראות את 500 ימים עם סאמר בזכות המלצה של חברה, ואני חייב להודות שבחיים שלי לא ראיתי קומדיה רומנטית כל כך טובה. כשלא מנסים להשוות אותו לז'אנר של סרטים כמו שמש נצחית בראש צלול, מגלים שבז'אנר שלו הוא פשוט מעולה, אולי הטוב ביותר.
הסרט מספר על טום הנסון (לוויט), בחור חביב שעובד בחברת כרטיסי ברכה. יום עבודה אחד הוא פוגש בסאמר (דשנאל), בחורה שלכל הדעות רגילה לגמרי- חוץ מזה שהיא לא הייתה.
כל דירה שסאמר קנתה נמכרה ב9.2% מתחת למכיר השוק. ביום שהתחילה לעבוד בחנות הגלידה "הקפוא של היום" חל גידול לא מוסבר של 21.2% בהכנסה. בקיצור, סאמר הייתה מהבחורות המושלמות האלה, הגירלז נקסט דורז, אלה שאתה יכול לפנטז עליהן אבל בחיים לא להשיג אותן.
אבל טום מצליח. למרות שסאמר מבהירה לו שהיא לא מחפשת קשר רציני, בין השניים מתפתח רומן. הסרט מדלג הלוך ושוב בין 500 הימים של הקשר בינו לבין סאמר, ושם הסרט כבר מבהיר את העניין- כאן לא יהיה סוף שמח. או לפחות, לא סוף שמח בו הבחור והבחורה יהיו ביחד. יש להם 500 ימים ביחד, ואלה 500 ימים מופלאים.
הסרט מורכב מהרבה דייטים בין טום לבין סאמר: הסקס הראשון, הריב הראשון, הפעם הראשונה באיקאה, וכל אחד מהם עשוי בצורה מעולה. אני חייב להגיד שמעולם לא ראיתי כימיה בין שני שחקנים כמו הכימיה בין זואי דשאנל וג'וזף גורדן לוויט- כימיה כל כך מטורפת שאפילו הרגשתי אכפתיות לקשר ביניהם. רציתי שהם יהיו ביחד. (הפכתי לרכרוכי! אני צריך להעלים את זה! עם גרזן! וארנבון!) זואי דשנאל היא כמו סוכר טהור לוריד, ולוויט יודע להיות מסכן יותר טוב מכל שחקן אחר שראיתי (אפילו ניקולאס קייג'!) אבל הנקודה החזקה ביותר בסרט היא ההומור. זה סרט מאוד, מאוד מאוד מצחיק, היו בו כמה רגעים שהייתי צריך לעצור אותו כדי לנגב דמעות של צחוק. יש כמה סצנות שנחרטו בזיכרון שלי, כמו סצנה בה רגשותיו של טום מוסברים באמצעות סרט צרפתי סטריאוטיפי בשחור לבן, עם כל הסוריאליסטיות המטומטמת והכאילו חכמה שיש בז'אנר הזה. יש בסרט אפילו בדיחת קקי! מה עוד צריך בשביל להיות מאושר? 500 ימים עם סאמר הוא מסוג הסרטים שאתה יכול לראות שוב ושוב מבלי שימאס לך, ומוכיח אחת ולתמיד שמה שכיף בסרטים רומנטים הוא לא הסוף הטוב, אלא הדרך לשם.
קליפ שהוא רק טריילר לסרט, אבל חבל מאוד שלא הופיע גם בסרט. את השיר הורדתי בהזדמנות הראשונה, שרה אותו זואי דשנאל יחד עם ההרכב שלה "She & Him"
גארדן סטייט שנה: 2004
בימוי: זאק בראף
ז'אנרים: דרמה קומית
עם: זאק בראף, נטלי פורטמן, איאן הולם
קצת אחרי ההתמכרות שלי לסדרה סקראבס התחלתי לבדוק על השחקנים בimdb, וכשהגעתי לעמוד של זאק בראף ראיתי את הכותרת "גארדן סטייט". יחד עם נטלי פורטמן. הייתי חייב לראות אותו.
הלוואי והייתי יכול לפתוח עם תיאור העלילה של גארדן סטייט, אבל כמו שבקרוב תבינו אין זה פשוט- לגארדן סטייט אין עלילה. יש בו דמויות ומערכות יחסים, אבל לא קורה כלום. לא מתגלה שום דבר. יש מעט סיפור של בחור-פוגש-בחורה, אבל הוא מורכב רק מההיכרו וההתאהבות בלי שום שטיק בסגנון קומדיות רומנטיות. סתם עוד סיפור התאהבות. אנדרו לארג'מן חוזר לעיר הולדתו לאחר שאימו מתה. במהלך הסרט הוא פוגש את החברים הישנים שלו, שבטוחים שהוא שחקן הוליוודי מצליח. והוא פוגש גם מישהי חדשה- סאם. סאם חולת נפש. כאילו, מהבחורות שהם חולות נפש, אבל אתה רוצה להיות איתן ולתקן את הבעיות שלהן. מצד שני, גם אנדרו קצת חולה נפש. נראה לי שכל אחת מהדמויות בגארדן סטייט לא ממש בסדר בראש.
התסריט של גארדן סטייט נכתב על ידי זאק בראף, והסרט בוים על ידיו. זה סרט של זאק בראף, בכל היקף אפשרי. כשאני שומע סרט של זאק בראף אני ישר קופץ על הסאונדטרק (לבחור יש פשוט טעם טוב) וכמובן, הסאונדטרק של גארדן סטייט מורכב מניק דרייק, זירו 7, קולין היי וקולדפליי.
כפי שכבר אמרתי, לסרט אין קו עלילה מנחה עם התחלה וסוף. כולו מורכב מאפיזודות קצרצרות, שיחות על אוגרים מתים, תנועות שאף אחד עוד לא עשה ותאונות מצערות של אמהות. כל אחד מהדיאלוגים האלה עשוי בצורה מעולה, ומצליחות להחזיק את כל הסרט מבלי לשעמם. לא הרגשתי בצילום כל כך, אבל בלטו כמה סצנות מעולות, כמו סצנת המסיבה שאשים בסיום ההמלצה. נטלי פורטמן כרגיל מלכה בסרט הזה ואתם יכולים להמשיך לברבר על תפקיד חייה בברבור שחור, אבל מבחינתי היא מוצלחת הרבה יותר בגארדן סטייט. העדפתי את סאם המטורפת פי אלף על נינה המטורפת. בסיום גארדן סטייט חשבתי שהוא קצת עוף מוזר, אבל ברגע שמבינים שסרטים לא תמיד צריכים קו עלילה או קליימקס, גארדן סטייט הוא סרט מופת.
כמו שאמרתי- סצנת המסיבה. הילוך מהיר, הרבה סמים, והשיר המאוד מעולה של זירו 7.
הייתי מבקר עוד שניים, אבל גם ככה זה המון טקסט. בכל מקרה! עוד סרטים מומלצים:
שירות המשלוחים של קיקי! (וכל סרט אחר של הייאו מיאזאקי! אני נשבע שהוא לא משלם לי כדי לדחוף את השם שלו בכל פוסט על סרטים!)
רקוויאם לחלום!
דוני דארקו!
אינספשן!
קלה להשגה!
סקוט פילגרם נגד העולם!
להתראות לנין!!
להציל את טוראי ראיין!
אומץ אמיתי!
מדעי החלום!
וסרט אחד שלא צריך לראות אפילו אם יצמידו לכם אקדח לראש:
זה היה עוד פוסט סרטים! סוף סוף אני יכול להמשיך בחיי בשקט. שיהיה לכולכם סה פלאן פור מואה של פורים! (יש לי הרגשה שאי אפשר להשתמש במשפט הזה בתוך איחול. מה זה אומר בכלל?!)
ווהו! אז אחרי פוסט הלהקות המצליח (חה, מצליח, הוא פורסם אחרי שיגעון הכמעט מלאכים, בגלל זה הוא הצליח) רציתי לעשות עוד פוסט! אז הנה אני, יושב לי ומבקר דברים שוב. הפעם, חברי, אמליץ על חמישה דברים אהובים מתחום אחר לגמרי- קולנוע. חמישה סרטי קולנוע איכותיים בטירוף מז'אנרים שונים לחלוטין. אתם צריכים סרטים טובים אחרי הפוסט הקודם! יאלה, פנק אותה.
איפה ואיך: רצוי בבית ולא בקולנוע. כמו כן, לראות לבד. חברים רעשנים ותוהים לא מתאימים לסרט הזה.
צפייה חוזרת?: רק אם אתם רוצים להבין מה לעזאזל ראיתם! (רמז: כן)
דוני דארקו הוא נער שגר בעיירה המרוחקת מידלסקס (בלי הערות מתוחכמות!) וחייו רגילים למדיי. המשפחה שלו רגילה, ההורים שלו אוהבים אותו ו(לפחות מנסים) להבין אותו, האחיות שלו מעצבנות אבל לא עד כדי כך, הוא לא כוכב נבחרת הפוטובול אבל הוא גם לא לוזר חסר חברים (יש לו שניים, שכנראה עוקבים אחריו לכל מקום חוץ מהשירותים) ואפילו צ'ריטה, הילדה הסינית שכולם מתעללים בה לא אומרת לו "צ'תוק!" יותר מדיי.
אבל לדוני דארקו יש כמה בעיות. הבעיה הראשונה היא שהוא הצית כמה מבנים כשהוא היה קטן, וכעת הוא בטיפול פסיכולוגי ולוקח כדורים (או לפחות עושה כאילו הוא לוקח) והבעיה השניה קצת יותר מסובכת.
לדוני יש חבר דמיוני. לחבר הדמיוני קוראים פרנק, והוא ארנב ענקי שחוזה נבואות על סוף העולם.
אוי, המתבגרים של היום, והארנבים הענקיים האלה שלהם!
לארנב הענקי הזה יש בהחלט נבואה, והיא שבעוד 28 ימים, 6 שעות, 42 דקות ו12 שעות יגיע סוף העולם, ונראה (הפתעה!) שדוני הוא המושיע היחידי.
במהלך הסרט, שמתחרש כפי שניתן לצפות ב42 הימים האחרונים של העולם, מספר הסרט על התמודדותו של דוני עם הגעתה של גרטשן- הנערה החדשה לכיתה, והמלחמה במורים וההורים האטומים, ובארנב הענקי שמצווה עליו לבצע פשעים. לאט דוני לומד מאיפה הגיע פרנק, ובדיוק מה הוא רוצה.
איזה סרט. בעצם, כמעט כל סצנה וצילום בסרט הזה מלאים ברגש וכוונה, מחושבים לשניה האחרונה.
מהשוטים על העיניים של דוני, או הסצנה בבית הספר שמעבירה את יחסי הכוחות בצורה מעולה. השירים בפסקול נבחרו בקפידה, וכל שיר מציג את הסצנה שבה הוא מתנגן כאילו נכתב במיוחד בשבילה. העלילה מפותלת ועמוקה ומצריכה צפיה חוזרת, וגם אז לא בטוח שתבינו את הדרך שבו הסרט נגמר. זה מסוג הסרטים שדורשים הרבה מחשבה, הרבה רגש, והרבה תשומת לב. ולכן, תראו אותו לבד. להתמזמז עם החברה או להפליץ עם החברים יהרוס את כל האווירה של הסרט.
הצצה לסרט (סצנת בית הספר שדיברתי עליה, שימו לב עד כמה היא מעולה ולפסקול):
איפה ואיך: עם האחים הקטנים (או הילדים. אבל אני בספק אם יש פה מישהו מעל גיל 20...) או עם כל אחד שתרצו. כדאי בקולנוע, למרות שגם בבית יתאים באותה המידה. משהו חשוב: לא לראות עם אוטאקו גירלז, הן רק יחפרו לכן ויצעקו "איצ'יקידאנה!" כל שנייה. איכס.
צפייה חוזרת?: עד שיימאס לכם (רמז: לא)
אז ככה, כבר סיקרתי את הסרט הזה פה בבלוג לפני שנה. אבל אני מצטער, הוא עד כדי כך טוב שלא יכולתי להתעלם ממנו. הסרט נפתח בנסיעתה של צ'יהירו, שמתנהגת כמו פוסטמה כי היא עוברת דירה. אפילו הפרחים שלה נובלים. ואם זה לא מספיק, אבא שלה, כמו כל גבר נורמאלי מוותר על לבקש הוראות, ובמקום זאת לוקח "קיצור דרך" לבית החדש שלהם. קיצור הדרך מוביל את צ'יהירו והוריה אל חורשה נטושה, ודרכה הם עוברים במנהרה אל עבר אחו רחב אופקים, ובאמצעו מקום אשר נקרא על פי אביה "פארק שעשועים נטוש".
הוריה מתנהגים כמו חזירים, ומתנפלים על אוכל שהם רואים במקום בתירוץ ההזוי של "יש לנו כרטיס אשראי" (זה מה שיעזור להם בחיים) וצ'יהירו שכנראה היחידה במשפחה עם שכל על הראש, יוצאת להסתובב בפארק הנטוש. עד מהרה היא מגלה שהפארק אינו נטוש, ומכיל המוני שדים, רוחות, יצורים שמנים שנראים כמו שפמנון וגם נער אחד ושמו האקו שלא בוחל באף אמצעי כדי לעזור לה. הפארק הנטוש, הינו רחבה ובאמצעה בית המרחץ המפורסם של המכשפה יובאבא, אשר שולטת בעולם הרוחות הזה. ואת הוריה של צ'יהירו אשר אכלו ללא רשות מהמסעדות שלה, הופכת יובאבא לחזירים.
בעזרת קמאג'י, עכביש אנושי שאחראי על הדוד הראשי ולין, עובדת בבית המרחץ מקבלת צ'יהירו חוזה עבודה בבית המרחץ, מכיוון שמי שלא עובד- נהפך לחזיר, או גוש פחם... נייר טואלט... מה שתחליט יובאבא.
כחלק מהחוזה, צ'יהירו מוסרת את שמה ליובאבא, והיא משנה אותו ל"סן". סן, מקבלת את העבודות הקשות ביותר בבית המרחץ. אבל דווקא אז היא מתגלה כרבת תושיה, שתעשה הכול כדי להציל את הוריה ואת חבריה.
בעברי אהבתי מאוד אנימה. משהו השתנה באמצע, והתחלתי לשנוא את הז'אנר ברמות שלא יכולתי לסבול אפילו את פוקימון. אבל המסע המופלא ישאר הסרט האהוב עליי מכיוון והוא מדהים גם ביחס לסרטים לא מונפשים. הייאו מיאזאקי נהנה לשלב מסרים רבים על החברה בסרטיו, והפעם הוא ביקר את התרבות האמריקאית הצרכנית (אך גם את החברה היפנית) ואת ההתייחסות של בני האדם אל הטבע. המסרים מועברים בצורה חלקה, לא דרך דברים שהדמויות אומרות אלא דרך המצב בו הן נמצאות. האנימציה מדהימה, הפרטים הקטנים ביותר ציוריו לפרטי פרטים והסרט נראה בחלקו כציורי שמן יפנים שכמו לתחייה. הסרט קם לתחייה מול הצופה גם בזכות הדמויות המגוונות והססגוניות שממלאות את עולם הרוחות הזה, יצורים עם מסכות במקום פנים, פנים במקום גוף, צפרדעים אנושיות ואנשי צפרדע ודרקונים מוצקים ומיימיים. הסרט מהווה את מסע ההתבגרות של צ'יהירו/סן, אבל הוא מלווה גם את הדמויות האחרות. במהלך הסרט משילות את הדמויות הקליפות ומראות לנו שהן לא בדיוק כפי שהן נראות, חלקן מתבגרות, חלקן פשוט מספרות את האמת.
המסע המופלא הוא סרט להתבגר איתו, סרט להתגבר איתו, וסרט להעביר את הלילה באורגזמה של צבעים ומוסיקה. את הפסקול, אגב, יש לי באייפוד, ואני חורש עליו בכל הזדמנות בה אני באוטו, מדמיין שאני בדרך אל הביצות.
הצצה לסרט (סצנת הרכבת, אולי עלולה להכיל מעט ספוילרים, אבל מומלצת בכל זאת):
הניצוץ - The Shining
ז'אנר: אימה, מתח, פסיכולוגי.
במאי: סטלני קורביק (התפוז המכני)
שחקנים: ג'ק ניקולסון (הכי טוב שיש, השתולים), שלי דובאל (הקומה הרביעית)
איפה ואיך: לבד, או עם חברה, זה משנה? אתם תשתינו דם בכל מקרה.
צפייה חוזרת?: אולי פעמיים.
הסרט, שמבוסס על הספר בעל אותו השם שכתב סטיבן קינג, מספר על ג'ק טורנס, סופר כושל למדיי שכדי להכניס כסף לוקח עבודה כמשגיח במלון אי שם בהרים הקרירים. בחורף, המקום מתקרר ונסגר, ולשאירת העונה מתבקש מג'ק לשמור על המלון מביגפוט, הגרוק, ושאר יצורים העלולים לאיים על מלון מבודד בגבעות. איתו לוקח ג'ק את אישתו המטומטמת וונדי, ואת בנם (על תקן "אני רואה אנשים מתים!") דני.
ג'ק מחליט לנצל את הזמן המשעמם הרב שבו יבלה על ההרים (אני מזכיר, אלו שנות השמונים, אינטרנט לא היה להם) בכתיבת רומן חדש, ובהשתדלות עצומה לא להכות את אשתו למוות, מכיוון והיו מקרים (נפלא לדעת שאשתו יודעת שהוא שיכור ומכה, אבל עדיין יוצאת איתו לבית מבודד בהרים) גם את דני הוא נהג להכות, אבל לא שזה משנה לדני, הוא עסוק בלהיות קריפי, לראות אנשים מתים, ולדבר אל האצבע שלו.
הסרט מספר על הזמן בו בילו משפחתו של ג'ק במלון. לאט לאט, הם מתחילים לאבד את העשתונות. הם בודדים, הם מרוחקים, הם משועממים, והמלון הזה הוא לא כזה סימפטי כמו שהוא נשמע (ואיך הוא נשמע? מלון נטוש בהרים, לא הייתי גר שם גם אם הוא היה עמוס בבחורות ושמן זית) המלון, שבעבר התבצע בין כתליו רצח מחריד ומסתורי, מבלה את זמנו בלהתעלל נפשית ופיזית בתושביו. וכעת, ג'ק השיכור והחלש נפשית הוא המטרה הבאה. ובמהלך הסרט אנחנו מבינים מי הרע האמיתי ומי הוא הקורבן...
מדובר בסרט מפחיד מאוד. אני מתכוון, לא מפחיד "יום שישי ה13". הוא לא מתעסק עם הבהלות. אמנם קיימים כמה רגעים מבהילים, אבל אין שום פרדי קרוגר שקופץ על הדמות מהביוב. הסרט הזה מפחיד כי אתה רואה איך הדמויות משתגעות, ואתה חרד לשלומן. בעצם, חוץ מלדמות של וונדי. עם העיניים הגדולות שלה וההתבכיינות, רציתי שהיא תמות עוד לפני שהיא פתחה את הפה בפעם הראשונה.
הסרט הזה הפך לקלאסיקה, ויחד איתו משפטים כמו "REDRUM" (או "חצר!" בעברית. אה, ראיתם, איזה תרגומן מגניב אני) או "הנהההה ג'ונייייייי" הפכו למשפטים שעשרות תוכניות וסרטים ציטטו. בקיצור, לכו לראות. תשתינו לפני.
הצצה לסרט (למרות שמדובר פה בספוילר מטורף, זאת הסצנה הכי מפורסמת מהסרט, ואני חייב לשים אותה):
קיק אס -Kick ass
ז'אנר: קומדיה, אקשן, נעורים
במאי: מתיו ווהאן (אבק כוכבים)
שחקנים: אהרון ג'ונסון (נער משומקום), ניקולאס קייג' (הנבואה, הפריצה לאלקטרז... והמון... סרטים... אחרים), קלואי מורץ (500 ימים עם סאמר, בולט)
איפה ואיך: חברים, בDVD. קומדיה אחרי הכול.
צפייה חוזרת?: למה לא.
קיק אס הוא הסרט הכי חדש פה (אז יש לי קטע עם סרטים ישנים משנות ה90! תירו בי!) והוא סרט אדיר למדיי שמספר על דייב ליזווסקי (איך אפשר להפוך את השם הזה ליותר יהודוני?!) שהוא נער מתבגר ולוזר שמבלה את זמנו בחנויות וקמיקס ובשאר דברים של חנונים שאני אזדהה איתם.
יום אחד מחליט דייב להיות גיבור על. למה? בלי סיבה ברורה לעין. שום טרגדיה לא קרתה במשפחתו, ההורים שלו לא נרצחו, גם לא הדודים שלו, הוא לא הגיע מהחלל החיצון, אמא שלו סתם נפטרה משבץ באמצע ארוחה. נכון, הוא נשדד פעם על ידי כמה עלק-גנגסטרים אבל מכאן ועד להתרוצץ עם תחתונים על המכנסיים? לא, דייב רוצה להיות גיבור על כי הוא מעריץ את העולם הזה. הוא פשוט רוצה לעזור, בלי אף סיבה. מטרה נעלה! לכן, דייב קונה חליפה ירוקה וקורא לעצמו "קיק אס" ויוצא אל הרחובות! חבל, אפוא, שהוא גר בעולם האמיתי, ובפעם הראשונה שהוא מנסה להתמודד עם הגנגסטרים הוא נדקר ואז נדרס על ידם. הייתם חושבים שזה יעצור את דייב, אבל לא! יחד עם המון ניתוחים שעשו את הגוף שלו למעט חסין לכאב, דייב עם המאצ'טות (זה מאצ'טות? לא. זה סתם מקלות) שלו יוצא להלחם בפשע! במהרה הוא מתפרסם בעזרת יוטיוב, ואחריו קמים שורה של חקייינים שרוצים גם לעזור לסביבה.
בינתיים, דיימון- הידוע בכינויו "ביג דדי" היינו מה שאפשר לקרוא סוג של באטמן אמיתי. הוא, ובתו הקטנה מינדי "היט גירל" עושים את מה שדייב עושה רק על אמת. הם באמת הורגים פושעים, הם באמת נכנסים לסכנה, ובאמת לובשים גלימות! (הם לא ראו משפחת סופר-על? גלימות נגמרות רע! רע!)
השניים נמצאים במסע נקמה כנגד מאפיונר, ולכל הבלאגן הזה נכנס דייב שרק רוצה להתרוצץ ברחוב ולהצהיר "אל האין סוף ומעבר לווו!"
כמה דברים שכדאי שתדעו על הסרט הזה:
הוא אלים. כמעט בסגנון להרוג את ביל.
לא רק שהוא אלים, רוב הרציחות מתבצעות על ידי היט-גירל, שהיא בערך בת 10.
הוא הסרט הכי מגניב שאתם יכולים לראות בקולנוע.
אתם צריכים להבין מה זה לראות ילדה בת עשר עם קוקיות ובגדי בית ספר רוצחת שורה של מאפיונרים אחד אחרי השני משל הייתה ביאטריקס קידו. הכול בסרט הזה צועק "מגניבבבבב" מהתלבושות, לאפקטים, הקרבות, המוסיקה, שפריצי הדם הבלתי הגיוניים. ברור שהייתה פה כוונה למחווה, אבל יצא משהו שהוא הרבה יותר הומוריסטי והרבה יותר מגניב. בסרט גם יש מסר קטן על לקחת את החוק לידיים (מה שאני תוהה זה, איך אין עוד בעולם שלנו גיבורי על? באמת, הסרט הזה מראה שאפשר ועוד איך, איך זה עוד לא קרה?!) והוא פשוט תענוג לעיניים
הצצה לסרט (סצנה אדירההההההה עם היט גירל, לא מכילה ספוילרים כל כך.):
סרטי פיקסאר - PIXAR
ז'אנר: מצויר, פנטזיה, מדע בדיוני, לכל המשפחה!
במאי: ג'ון לאסטר ועוד המון ח'ברה אדירים
איפה ואיך: עם המשפחה, לבד, בקולנוע, במחשב, בטלוויזיה, איפה שתרצו.
צפייה חוזרת?: אני עוד צריך לעשות איזה מרתון פיקסאר. בפעם ה70.
מה יש להגיד על פיקסאר חוץ מזה שהסרטים שלה ירשמו בהיסטוריה? הסרטים האלה, הם הקלאסיקות שהילדים של היום יגדלו עליהם, בדיוק כמו שאנחנו גדלנו על פיטר פן, הרקולס, וסרטי דיסני הרבים.
כיום, דיסני קצת איבדה את הקסם, ואולי זה בגלל שכל הח'ברה הטובים שלה עברו לפיקסאר. (לא נורא, היא הבינה מהר והשתלטה על החברה)
פיקסאר הם חברת אנימציה בעצם התחילו את סרטי האנימציה הממוחשבת. מי יודע איך היה נראה עולם הקולנוע בלעדיהם? ומה היינו עושים בלי צעצוע של סיפור, מפלצות (ע"ר), מוצאים את נמו, משפחת סופר-על, רטטוי, וול-אי, ולמעלה? אני לא רוצה לדעת.
אני אגיד כמה מילים על כל סרט, רק כי אני חייב. הם התחילו בצעצוע של סיפור, שאני לא יודע אם יש מתבגר פה שלא ראה את הסרט בילדותו, ודרך שלושת הסרטים העבירו בצורה מדהימה נושאים כמו נטישה והתבגרות. אלא דברים שלא מוצאים היום בסרטי ילדים, שמורכבים בעיקר מחיות מדברות על אי בודד, חיות מדברות בחלל, חיות מדברות על אי בודד בחלל וכו'. אחר כך הגיע באג לייף המגניב, ואז מפלצות (ע"ר) המופתי והמקורי. מוצאים את נמו, ששינה את עולם האנימציה בים המונפש והתלת-מימדי הראשון בקולנוע. משפחת סופר-על הוא כבר באמת יצירת אומנות, ואחד מהסרטים הכי טובים אי פעם. רטטוי (הוא עוסק בצרפת, אבל בעיקר צוחק עליה, אז אהבתי אותו) ואיך לא וול-E, שהראה שאפשר לעשות חצי סרט שבו לא מדברים ועדיין להעביר יותר ממה שהצליחו שחקנים הולוודים להעביר בכל הסרטים שלהם. ולמעלה, שיש לציין את עשר הדקות הראשונות שלו שמתמודדות עם המוות בצורה מעולה אבל לא מדכאת.
נו, זה פיקסאר. אין אף אחד שלא אוהב אותם, ואם יש הוא מעפן.
הצצה לסרט (סצנה מהסרט "למעלה", עשר הדקות שעליהן דיברתי, שחזקות בכל צורה אפשרית)
עוד סרטים מומלצים שלא ארחיב עליהם כי הפוסט הזה ארוך תחת גם ככה:
מועדון קרב
קורליין (ודלת הקסמים)
להרוג את ביל (1&2)
ג'ונו
החבובות (הסרט)
מנהטן הקטנה
יאלה, תקנו DVD, או תעשו את הפעולה הזאת שאני לא יכול לציין כי זה לא חוקי בעליל והממשלה מקשיבה לכולנווווווווווווווווו רק תראו את הסרטים האלה, ומכולם מובטחת הנאה צרופה. אם... יש לכם מוח... אה ירדני?
אסון, קטסטרופה, שואה, שוד ושבר, התקף לב ממושך, ישיבה בשירותים אחרי סדר פסח. אחרי שראיתי את הסרט הזה כל איבר בגופי רצה להפסיק לעבוד, רציתי שהכול יסתיים באותו רגע. בעצם, מעולם לא סיימתי לראות אותו. כל כך סבלתי, כל כך השתעממתי שעצרתי אותו בשלב מסויים ואני בטוח במיליון אחוזים שלעולם לא אראה אותו שוב. וזאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי חגיגה בסנוקר.
בקשר לאיירבנדר, הסרט שמבוסס על הסדרה "אוואטר" שהבטחתי לפני שלושה חודשים שאסקר ברגע שיצא, טוב, תכפילו את כל מה שהרגשתי באלפיים.
אני אעשה את זה מסודר, אני רוצה לנמק למה אסור לכם, בתכלית האיסור, ללכת לראות את איירבנדר. במיוחד אם אתם מעריצים של הסדרה, כי אחרי הסרט המזויין הזה אתם בחיים לא תוכלו להנות ממנה כראוי. והסיבה לכך, היא שהדושבאג הכי גדול איי פעם, מ. נייט שאימלאן המזדיין החליט לא לצפות באף פרק של הסדרה כדי שהיא לא תפריע לחזון האומנותי שלו, שגם ככה מחורבן מכל פינה. ולכן, זה עומד להיות פוסט זועם, אני עומד להשפיל, ואני עומד לרמוס, ולהוציא את כל הזעם שלי על הסרט הזה. תהנו.
נתחיל עם בכללי.
אז ככה. העלילה של אוואטר הייתה מדהימה. הפירוט, ההשקעה בפרטים הקטנים שאפשר לעשות רק בסדרה שמחולקת לפרקים רבים ניכרה בכל פרק.
הסרט לעומת זאת, לקח את העלילה הזאת, ירק עליה, שלח אותה למחנות המוות באושוויץ ועשה לה מרתון שמש.
אני יודע, סדרה כמו אוואטר שצריכה להצטמצם לשלושה סרטים צריכה לעבור קיצוצים. אבל הקטסטרופה הזאת היא לא אוואטר. היא לא קרובה לאווטאר באף צורה. למשל- דמויות משפיעות כמו ג'ט נמחקו מהעלילה. לא רק זה, הצלקת של זוקו כמעט בלתי נראית, והוא סתם נראה כאילו יש לו מקרה חמור של אקנה. ציפיתי אגב, לtheme המקורי של אוואטר- אבל גם כאן כמובן התאכזבתי. המוסיקה הייתה פאטתית.
אמנם חלק מהסרט זפזפתי בבכי תמרורים (אוי, סליחה!) אבל שמתי לב להעידר מוחלט של ההומור. בסדרה, כמעט ברוב הסצנות פרט לפרקים האחרונים של כל עונה היו בדיחות רבות. בקרבות, בדרמות, תמיד נכנסו בדיחות מחממות לב בסגנון אנימה או משחקי מילים או סתם סלפיסטיק קורע. אבל באיירבנדר- הכל דרמטי. כל הדמויות מיוסרות, אנג טורח לחייך רק כי השחקן מת מבושה. והכשפות- בסדרה זה היה מדהים, אומנויות לחימה בקצב מהיר עם ארבעת היסודות ניתזים לכל עבר. בסדרה...טוב... כשכשף אדמה רוצה להרים אבן, הוא פוצח בריקוד! אחרי דקה של ריקוד, האבן טורחת להתרומם באוויר.
בשלב כלשהוא אחרי שכל עניין האוואטר מתגלה על אנג (זה אגב לוקח, בערך אם נשווה לסדרה, אחרי הפרק ה6. יאפ) פוצחים השלישייה בדיאלוג הכי דבילי ששמעתי בחיים שלי. "אנחנו נוכל לעזור לך ללמוד את היסודות, ובדרך נעצור בכפרים ונלמד אותם מוסר השכל חשוב!" אוי, תודה שהסברתם לי את הפואנטה של הסדרה. והשחקנים- בעצם, לא היה שחקן אחד טוב. ואני לא מדבר על שחקנים גרועים כמו בסרט אימה. אלו באמת, שחקנים גרועים. גרועים בסגנון תיכון השיר שלנו. גרועים בסגנון סוזן סרנדון ב"מופע הקולנוע של רוקי". גרועים בסגנון כל מי שמשתתף בחצויה.
והדמויות.
אני אתמצת את זה במהירות:
אנג: מטווינקל-טואוס הפכו את אנג ליצור קירח שנראה כמו ילדה תאילנדית במחזור שמישהו הכריח אותה להציל את העולם, עם הפוגות של שעה לחיוך, ומשחק כל כך גרוע שנראה כאילו אספו אותו מהצגת ביה"ס בבית ספר בנהריה.
קטארה: איזה יצור אומלל וחסר פואנטה. אה, והיא כונפה. ולא אימהית. וכונפה.
סוקה: העיבוד לסוקה בסרט צועק מכל עבר "לא ראינו את הסדרה המקורית!". ציפיתם למכונת הבדיחות? להפוגה הקומית? כן, לא. עזבו שהוא נראה כמו בחור ארי משידורי התעמולה של גרמניה הנאצית, עזבו את זה שהוא שחקן מעצבן ומזכיר לי את עוז זהבי ברמות שאני רוצה לחתוך לעצמי את העורק הראשי (את מי מהם אני שונא יותר?... מממ...) מה שגרם לי להתמוטטות עצבים טוטאלית הייתה העובדה שכל קשר בין סוקה המקורי לסוקה הזה הוא מקרי בהחלט. אז בלי סוקה, נמשיך את העלילה.
זוקו: אמנם את העונה הראשונה מעביר זוקו בלהיות רשע טיפוסי שצורח אפילו על הציפורים שמעירות אותו בבוקר, אבל הליצן שעשו מזוקו- שמגולם על ידי דב פטאל, שהוא דווקא שחקן מעולה שאני מקווה מאוד שלקח המון קריסטל מאת' לפני הצילומים כי אם לא אין לי שום תירוץ אחר- הוא בדיחה מוחלטת. הזוקו של איירבנדר צורח, כולא את עצמו למונולוגים דרמטיים. בעצם, גם זוקו המקורי היה ככה. אבל אני שונא את שניהם, אז לא משנה.
איירו: הדמות המדהימה של איירו, שהצליחה אפילו להוציא ממני דמעה בפרק מסוים, הפכה לאיש רזה וגמלוני, שנראה בערך כמו וודלמורט, עם פאה ארוכה ומבט של "משלמים לי הרבה בשביל להיות כאן" שאותו אני יכול להשוות רק לכוכבות פורנו. בעצם, איירו התהלך אחרי זוקו רוב הסרט בלי להגיד משהו או לתרום לעלילה. הוא שם כי כתוב שהוא צריך להיות שם.
את הסרט ראיתי עד לנקודה בה פוגשים את הרוח הכחולה (בלי קשר מסויים לעלילה, אבל בסדר) ולכן אלו הדמויות העיקריות שפגשתי עד לכאן. חיכיתם לדמויות הרבות האחרות המאכלסות את עולם אוואטר, כמו סוקי, המלך בומי, או ג'ונג ג'ונג? תשכחו מזה.
וכל שאר החרא.
אז אם אין עלילה, ואין שחקנים טובים, בשביל סרט קיץ לילדים שכזה חייב להיות מוטיב האקשן- אבל הוא כמעט לחלוטין אבד בתוך העלילה הגרועה. נראה כאילו למרות שהעלילה גרועה, החליט שאימלאן להתמקד בעיקר בה כדי להרגיש שהוא איכותי.
זה כמו אופנת התלת מימד, זה מנסה יותר לגרום לך להגיד "ואו! כדור מים מעופף!" מאשר באמת להיות אקשן. מהירות התגובה בין התנועות של הכשפות ליסודות שהם מכשפים היא כמעט מזלזלת, ובכלל השחקנים איטיים במיוחד בכל פעם שהם מנסים להרים את התחת. האפקטים מזוועים- בקוטב הצפוני, ניתן לראות את המסך הירוק מאחורי קטארה וסוקה. ואגב, אולי בגלל חוסר תקציב, אין שום התמקדות בפנים של אפה. הוא תמיד נראה מרחוק. (ואגב, השם שלו לא מוזכר בכלל. הוא נקרא "הביזון שלך" לאנג)
לסיכום, עם כל הצער, אני נאלץ להגיד שפרסי ג'קסון- הסרט הקודם שביקרתי כאן, הוא דוני דארקו בהשוואה לאיירבנדר. זה הסרט הכי גרוע שאתם יכולים לראות עכשיו בקולנוע. זה הסרט הכי גרוע שאתם יכולים לראות בקולנוע. מ. נייט שאימלאן עשה את זה נטו בשביל כסף, זורק את כל הציפיות של המעריצים, הציפיות מבמאי עלק מוערך כמוהו, בשביל החרא הטהור שהוא איירבנדר. וכל זה, מלראות חצי מהסרט.
לאלו שלא ראו את הסדרה- לכו אם אתם בקטע של עספור. למעריצים, או סתם אנשים עם טעם- עזבו אתכם, חגיגה בסנוקר זה עדיף.
ולנושא יותר אופטימי- הקומיקס האחרון של "בטיטול" יצא בשבוע הבא למעריב לנוער. שבוע הבא הוא יתפרסם בבלוג, יחד עם הצצה קטנה לפרק הבא של החיים כגאון מטורף- שהפעם, יעסוק באחת הדמויות המשניות (משמע- שום ג'ינג'י היסטרי. אה, וזה גם לא קורל, הוא נטחן כבר שני קומיקסים. לידרלי)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
