אבא שלי הוא אדם מאוד מסורתי, כך שאפשר להגיד שבשבילו אני כישלון גמור. אני לא אוכל כשר, אני העזתי להפליץ ביום שבת, כמעט נרדמתי בטקס הבר מצווה שלי, וכל קידוש בליל שישי אני עושה פרצופים ומצחיק את שאר האחים שלי.

- "כשמגיע יום כיפור אתה מכבה את המחשב ולא רואה טלוויזיה!"

 - "אבא, אני לא חושב שבתנ"ך כתוב 'לא תראה טלוויזיה או שאכה בך במלוא עצומתי' אתם סתם ממציא דברים" 

- "אתה יהודי בכלל?"

כמובן שבגלל שהוא ממש התבכיין לא הייתה לי ברירה והחלטתי לוותר למסכנוני. אבל לא בלי להשיב מלחמה- וכך ערב יום כיפור עבר במלחמה ביני לבין אבא שלי:

- "אבא, מקודם השתנתי. מותר להשתין ביום כיפור או שיפגע בי ברק?" 

- "מאוד מצחיק, באמת פשוט קורע!" 

- "מאוד! קדימה אלוהים! הכה בי במלוא עוצמתך!!!! הכה בי!!! הנני כאן!!! פגע בי!!!!"

- "אתה לוקח סמים?"

כמובן שלא היה לי אף סיכוי ולכן פשוט וויתרתי.

אחר כך אני והאחים שלי החלטנו לשחק מונפול ביחד עם אמא שלי- ובכך עשינו את הצעד הכי מטופש שאי פעם עשינו! לשחק עם אמא שלי זה כמו להכניס יד לפה של אריה. זו סכנה מובנת מראש! אז הכל התחיל שלאמא שלי יצא כרטיס שעל פיו היא אמורה ללכת לנהריה. בדיוק לאיפה שקיים בית המלון שלי. ומיד התחילה שורה של התבכיינויות:

- "טוב את צריכה לשלם לי חמישים אלף"

- "מה חמישים אלף?! זה הכרטיס אמר לי! לא הלכתי לשם לבד!"

- "אמא מה זה קשור את צריכה לשלם לי!"

- "לא!"

- "אמא את חייבת לי כסף!"

- "אתה חייב לי כסף! אני האכלתי אותך ארבע עשרה שנים!"

אמא שלי מאוד פולניה, אם שמתם לב. אז אחרי ההפסד לא בכבוד שלה והעשר פעמים שאח שלי נכנס לכלא (אין, אין! ידעתי שהוא יתדרדר לפשע!)  החלטתי שהספיק לנו מונפול להיום והגיע הזמן לעבור ל...ארץ עיר! אני ואמא שלי ישבנו בשתים עשרה בלילה ושיחקנו ארץ עיר, ואז הגיע אותו הוויכוח!

- "אמא, וירוס הוא לא חיה בו'! וומבט הוא חיה בו'! וולאבי הוא חיה בו'! לא וירוס!"

- "וירוס הוא חיה וזהו זה!"

- "אמא וירוס הוא נגיף! תפסידי בכבוד כבר!"

כמובן שהיא לא הפסידה בכבוד. אבל עניין הוירוס לא ממש עזר, כי היא ניצחה אותי. לאישה הזו יש מאגר רציני בראש של צמחים. זה היה פשוט מפחיד. (אם לא ידעתם, אני וארבעת האחים הקטנים שלי כולנו קרואים על שם עצים וצמחים לא מוכרים. כן, אשחר זה עץ!)

השנה החלטתי שאני אצום ויהי מה, אין לי מושג למה- כי כולם צמים ואני לא וזה גורם לי להרגיש לא מקובללל, או סתם כדי להרגיש איך בר רפאלי מרגישה. בכל מקרה, הצום הזה לא החזיק הרבה זמן מעמד....

- "אשחר?...למה אתה אוכל תפוצ'יפס?"

- "כי אני רעב"

- "חשבתי שאתה צם השנה לא?"

- "אני אצום מ-עכשיו!"

- "אשחר?"

- "מה?"

- "אתה עדיין אוכל את התפוצ'יפס..."

- "אה, צודק... מעכשיו!"

וככה זה המשיך עד סוף יום כיפור, ומעולם לא צמתי. אני חושב שאני חלאה וכופר! ווהו!

בכל מקרה, אני חושב שהרסתי את החג לרוב המשפחה. ויודעים מה? נהנתי מכל רגע! *צחוק מרושע*

אל Coffee and TV עלה הפרק הראשון של הסיפור בהמשכים החדש פרי ידיי!

לסיפור קוראים "טוויק" והוא דרמת-פנטזייה על אגדת פינוקיו. אשמח אם תקראו ותגיבו! (:

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=559170&blogcode=10021638

ובכן, אצלנו החסידה ביקרה. היא הביאה משהו אמנם חמוד- אבל רועש, מסריח, שביר, ומחרפן הורים. אחרי התרשמות של חודש אני יכול להשיק כמה מסקנות להמשך הדרך. הנה לכם כמה דברים שיקרו לכם אם יוולד לכם אח חדש, וגם כמה דברים שאולי לא.

הפוסט ילווה בתמונות של האח הקטן והמגניב שנולד לי. והו-כן, כמה שהוא חמוד.

הדבר הראשון שעליכם לדעת בכל הנוגע לאחים קטנים היא העובדה שהם מחרפנים את ההורים. ההורים הרגועים והשלווים יהפכו לעייפים ומרוגזים. אבל הכי- בפאניקה תמידית. אני הפלתי את המוצץ שלו והם הכריחו אותי להשרות את המוצץ שנפל במים רותחים לחצי שעה! (הם מחכים שהוא יימס לגמרי, "אם אתה לא רואה אותו אז כנראה שהוא נקי!") ומשם יגיע הנושא של הראש (כל תנועה לא הגיונית באיזור ראשו תהפוך למלחמת עולם שלישית).

הם הופכים להיות פריקים של הגיינה ומסיבה מוצדקת למדיי, אך הם עדיין נהיים מוזרים ומפחידים. אני צריך לשטוף את הידיים כל פעם שאני נוגע בו, לשים בד-חיתול על הגוף כדי שהוא לא ידבק במחלות המסוכנות שאני נושא עימי, כמו טפשת. כן, אתם עומדים להיות להורים שלכם מפגע סביבתי מלוכלך כמעט כמו משחקי כדורגל.

כדי שיתנו לכם בכלל להחזיק אותו, צריך הורים שסופר סומכים עליכם. ובשביל זה אתם לא צריכים לא לשרוף את הבית. משימה בלתי אפשרית, כמובן.

הדבר השני הוא היציאות, פליטות וחירבונים יציפו את הבית. האב במשפחה בדרך כלל מתלהב מאוד מהיציאות האלה- "איזו יציקה! ואי!", "ראיתם איזה שפריץ הוא עשה?!", "שמישהו יעלה ליוטיוב!", האמא תתחיל להתלבש כמו הומלסית מחשש שיפגע בחולצות היפות שלה.

אבל זה לא הדבר הבעייתי. הרי בכל זאת, כאחים מעל גיל שתים עשרה חובתכם המוסרית וההגיינית היא לעזור להורים בלהחליף להם את החיתול.

טוב, אני מודה. הדרך היחידה אי פעם שעזרתי להם להחליף חיתול הייתה לזרוק את המלוכלך לפח וגם זה אחרי התווכחויות וצעקות של "איכס!" "איכס!" "איכס!". אז אל תעזרו להם בזה, אבל תפסיקו להתבכיין. מה אתם, נקבות?!

לכל הנקבות שקוראות את הפוסט הזה, סליחה.

ולסיום, תינוקות הם לא עם שקט. לתינוק יש אלף סיבות לבכות, הגדולה ביותר היא כי הוא מניאק. הוא מניאק שרוצה שאתם תבכו יחד איתו.

דרכים להשתיק את התינוק?

• פלסטר יעשה את העבודה כשהכל ייכשל.
• ערוץ ביייבי הוא מקום מצוין. איפה עוד תמצאו מקום שמהפנט תינוקות להתשלט על העולם?... חוץ ממגלים עם דורה?
• תנו אותו לאימא ותברחו לטהיטי.
• שימו מוסיקה בקול ממש גבוה, ככה שלפחות לא תשמעו את הבכי.
• כנראה שהוא רעב, תניקו אותו. (אני נקרע שוב ושוב כל פעם שאני קורא את זה)

בכל מקרה, הבכי לא יפסיק לעולם. (הכוונה לעולם היא עד גיל שבע בערך).

שמתם לב למסורת החדשה, של משפט מגניב אחרי החתימה? כמו מן נ"ב מוזר ונחמד כזה?

אני לא...